על מחאת המורים והמורות

בין בדיקות המבחנים, ההכנות לטיול השנתי, השיחות עם ההורים של הבנים שהלכו מכות בהפסקה והכנת מערכי השיעור למחר, עצרתי לכתוב כמה מילים על מחאת השכר של המורות והמורים. ההפגנה המרגשת שהייתה השבוע, מסמנת נקודת מפנה דרמטית (לא פחות) בעתידה של מדינת ישראל.

קצת רקע יבש וקצר: עובדות ההוראה במדינת ישראל מועסקות בהסכם שכר קיבוצי. הסכם השכר האחרון של הסתדרות המורים, זו שמאגדת את הגננות, מורות היסודי ומורות חטיבת הביניים, הידוע בשמו מפיח התקווה – "אופק חדש", פג תוקף בשנת 2019. מאז, ארבע מערכות בחירות ושנה של המתנה, וטרם חודש ההסכם. אנחנו תלויות על בלימה, בלי התוספות הנדרשות ועם הרבה שאלות בנוגע ליחס והחשיבות של המדינה למצב הזה.

ובנתיים, המערכת מדממת. זה נשמע ביטוי דרמטי, אבל בהיעדר השכר וגם התנאים המתאימים, מורות טובות ואיכותיות פשוט עוזבות. כמות החוסרים היא מטורפת, וההשפעה על בתי הספר היא הרסנית. אנחנו שנשארות, נושאות בעול של השלמת הפערים, ומנסות להוציא את המיטב בשכר מבזה. זה מעבר לעובדה שברוב שעות הפנאי שלי אני שקועה בדפים רבים, מנסה להשתלט על כמות בלתי נתפסת של בחינות, עבודות, ילדים, נשמות שאני פוגשת ורוצה לתת להן את מלוא תשומת הלב, ולרוב לא מצליחה. אבל לצד זה, גם לא מצליחה להתקיים בכבוד ולהרגיש שהשכר שאני מקבלת הולם את ההשקעה, הידע והניסיון שלי.

יש שיגידו שזה עניין של משא ומתן, פקידי אוצר, עמדות כלכליות. אבל אם נסתכל למציאות בעיניים נבין שמשכורות מבטאות את תפיסת החשיבות והערך של מקצוע. וכרגע, השכר והיחס למורות ולמורים מעביר מסר מאוד ברור על התפיסה שלנו: החינוך – לא חשוב. לא שווה השקעה בכסף. לא ראוי להשקעה בכוח האדם הכי טוב והכי איכותי שיש לנו (כמו שאמרו לי רבות, שעם היכולות שלי כדאי לי ללכת להיי טק). וזה רק מעלה שאלה על האופן שבו אנחנו תופסים את החברה, ואת עצמנו כבני ובנות אדם.

 אני רוצה לעסוק במקצוע שאני אוהבת, אבל אני רוצה להשתכר בו בכבוד. עכשיו, לא עוד 15 שנים. ובעיקר – אני רוצה שיהיה אכפת. שיהיה לכם.ן אכפת. אנחנו רוצות הכרה והערכה על העבודה הקשה, ממדינה ומחברה שמוכנות להשקיע בנו כדי שנצליח. זה בידיים של כולנו להגיד – חינוך מעל הכל, ולהוביל את נבחרות ונבחרי הציבור שלנו לפעול בהתאם. למען העתיד של החברה כולה.