עולש גולדברג

עולש גולדברג

על מסתורין, עשן, אהבה וחושך | ל״ג בעומר

על פי המסורת הקבלית של ספירת העומר מתקבל ביום זה הצירוף "הוד שבהוד", ואכן ספירת ההוד גם היא קשורה עם הנעלם. ההוד היא מדתו של אהרון הכהן הגדול הנכנס לבדו פעם אחת בשנה לפני ולפנים, אל קודש הקודשים שמעבר לפרוכת, וגם שם אין נגלה אליו האלוהים אלא במסתרי ענן הקטורת. אהרון הוא גם זה שמגיב בשתיקה על מיתת בניו: "וידום אהרון".[1] דומיה של ענווה בפני תעלומת הלא נודע שבכאב ובהסתר הפנים.

הוד שבהוד אם כן הוא מסתורין שבלב המסתורין.

מעניין כי יום זה הפך במאות האחרונות לחגה של תורת הסוד היהודית. היו תקופות לא רחוקות שבהם עיסוק בתורת הסוד נחשב לנחות ואף מביך, בעקר לנוכח ההשכלה והתפתחות המדע הרציונאלי.

גרשם שלום, מי שהפך את חקר חכמת הנסתר לתחום נחשב ומרכזי במדעי היהדות, סיפר כי היחס למושא המחקר שלו מצד סביבתו האקדמית היה בראשית דרכו כאל "דברים זרים ומתמיהים שאין הדעת סובלתם…".[2] לעומתו, מתוך בית המדרש התייסר הראי"ה קוק על הידחקותם של "רזי תורה" (כלומר היסודות הקבליים) לשוליים, ועל הדימוי הירוד שלהם: "רזי תורה, אשר על פי ההשפעות שהשפיעו על אלה אשר דבקו בהם בלא ההכשר הראוי, כל-כך רבו המנכרים אותם והמלעיבים בהם".[3]

מדוע קיים מתח בין החשיבה הרציונאלית לרובד הלא-נודע של עולם הרוח? (מתח שקיים כמעט בכל תרבות שיש לה צד מיסטי…) ומן הבחינה הקיומית, האם היינו מוותרים על ממד המסתורין בחיים שלנו?

חכמת הנסתר

בפתיחת ה"אידרא רבא" שבספר הזוהר אומר רבי שמעון בר יוחאי כי "אין העולם מתקיים אלא בסוד".[4] העולם תלוי בכך שישנו סוד במציאות. אפשר שגם חיי הנפש של היחיד תלויים בקיומו של הסוד – מקורות קדומים גורסים כי "האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול, ומה שיש בזה יש בזה".[5]

החסידות נטתה לפרש את המושגים הקבליים תוך חיפוש אחר משמעותם הקיומית בנפש האדם. לר' ישראל בעל שם טוב, אבי תורת החסידות, אמירה נוקבת על ה"נסתר" שבחכמת הנסתר:

החכמה נקרא נסתר, פירוש כי נסתר, נקרא מה שאין אדם יכול להשיגו, כמו טעם של המאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם, אי אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה. ונקרא זה דבר סתר. כמו כן ענין אהבת הבורא ויראתו יתברך שמו, אי אפשר לפרש לחברו איך הוא האהבה בלב, וזה נקרא נסתר. אבל מה שהם קוראים נסתר, חכמת הקבלה, האיך הוא נסתר, הלא כל מי שרוצה ללמוד – הספר לפניו, ואם אינו מבין הוא עם הארץ, ולפני איש כזה גמרא ותוספות גם כן נקרא נסתר. אלא ענין הנסתרות שבכל הזוהר וכתבי האר"י ז"ל הכל בנויים על פי דביקות האלהות.[6]

הבעש"ט מסביר כי מה שנסתר ב"חכמת הנסתר" איננו מידע אזוטרי כלשהי, אלא עצם הרגישות לנסתר, לממד פנימי, נכונות להמתקת-סוד של מפגש אינטימי עם הלא נודע.

במידה רבה, טעם החיים הוא ההתוודעות שוב ושוב לכך שקיים סוד בלתי מפוענח בשבילים אליהם הם לוקחים אותנו. בטבע, בתהליכים ההיסטוריים, באנשים שסביבנו וגם בנו עצמינו, שהרי אף האדם בפני עצמו הנו סוד חתום.

זה יכול להפחיד מאד. וזה באמת מפחיד מאד. אבל זהו גם מקור תשוקת הגילוי וההתגלות. בעולם "חכם" של שטף ידע אינפורמטיבי ניתן לאבד בקלות את המסתורין, ולהישחק אל עמדה "יודעת כל" מרירה ומתוחכמת… הנסתר של חכמת הנסתר איננו סוד של ידע אינפורמטיבי שמי שלמד אותו אכן רכש אותו, אלא הוא סודה של היכולת לאפשר נסתר. לאפשר מפגש מלא תשוקה בכל פעם מחדש עם האלוהי הלא-נודע שבעומק העולם והנפש, ובכלל זה נפש הזולת.

היכולת הזאת היא נקיטת עמדה של פליאה.

עשן

אחד הדברים היפים בעיני בל"ג בעומר הוא הערפל שאופף עדיין את היום הזה. האם זהו אכן יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, גיבורו של ספר הזוהר? לא ברור. זה לא כתוב במפורש בזוהר עצמו. האם זהו היום שבו פסקו תלמידיו של רבי עקיבא למות? התאריך הזה כלל לא מופיע בסיפור התלמודי שבמסכת שבת, אלא רק במקורות מאוחרים הרבה יותר.[7] ובכלל, מה מקורו של ספר הזוהר? ממה בעצם מתו תלמידיו של רבי עקיבא? האם ישנו קשר בין אותה מגפה מסתורית שהרגה בהם על שלא נהגו כבוד זה בזה למרד בר כוכבא שבו תמך רבם?[8]

כל אלה עדיין אפופים בעשן-תעלומות, אבל מה שברור הוא שבמאתיים השנים האחרונות מנהג הדלקת המדורות בתאריך זה התפשט בכל קהילות ישראל כאש בשדה קוצים. כלומר מלמטה, מן המציאות, הרגישות העמוקה לנסתר עם הכמיהה הפשוטה לסוד חיברו את כל אלה יחד ויצרו את ל"ג בעומר המאחד סביבו חסידים ממזרח אירופה ובני עדות המזרח, קשישים וילדים, יודעי ח"ן ושאינם.

בעיני המציאות הזאת מהדהדת את מעמד קבלת התורה, שם מתואר כי "הר סיני עשן כולו",[9] וכי אף משה אשר "תמונת ה' יביט",[10] ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים.[11]

לפעמים רק הערפל, המטשטש ומרכך במשהו את חדותן של העמדות השונות, מאפשר את הביחד של "כאיש אחד בלב אחד",[12] כתנאי לקבלת התורה, ובפרט לקבלת תורת הסוד. בשפתו של רשב"י בזהר: "אנן בחביבותא תליא מילתא" – אנחנו באהבה תולים את הדבר.[13]

ביום בו, אולי, פסקה מיתת תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, מתאחדים לריקוד משותף של אהבה המבליחה בלהבה אפופת עשן.

יתרון האור שמתוך החושך

מקובל להסביר את מנהג המדורות בתיאור האש שסבבה בביתו של רשב"י עם הסתלקותו, אש-שלהבת אורה הפנימי של הנשמה. גם המילה "זוהר" פירושה אור.

אבל דווקא ספירת ההוד, זו שנכפלת ומקבלת את מלוא תוקפה ביום זה, מוטענת בעולמם של המקובלים כביטוי החריף ביותר של הדין, ובעצם של הצד החשוך שבמציאות…

מעבר לזיהוי עם "שבעת הרועים" המקראיים, כל ספירה קבלית מסומלת באחד מאברי הגוף. ספירת ההוד מסומלת ברגל שמאל. הולכים קדימה ברגל ימין, אחורה ברגל שמאל. כלומר, רגל שמאל היא הרגל הנסוגה. אפשר לומר כי הוד שבהוד הוא יום של שתי רגליים שמאליות… ולכאורה מפתיע כל כך למצוא את היום הזה כיומו הגדול של רשב"י.

אלא שזהו בדיוק אחד מן העיסוקים המהותיים של ספר הזוהר ושל גיבורו המרכזי, רבי שמעון בר יוחאי: יתרון האור מן החושך של ספר הזוהר הוא יתרון האור שמופק ויוצא ומתברר מתוך החושך, "לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא" – אין אור אלא זה היוצא מתוך החושך[14] .

וכך יום ההוד שבהוד אכן מזמין אותנו לגלות את האור שנמצא ב"חצר האחורית" של הקיום.

החץ וקשת המזוהים עם ל"ג בעומר טעונים להבנתי גם הם כדימוי המתאר את האלמנט הזה: ככל שיימתח מיתר הקשת אחורה, יישלח החץ אל יעדו רחוק ומדויק יותר.

ל"ג בעומר כהוד שבהוד הוא יום של חידוש האמון בסוד הרוטט שגנוז גם במציאות שנחווית כחושך דחוס ועקר. אמון תמים כי מתחת למלוכלך, לציני ולמושחת יכולה להתגלות אצילות.


[1] ויקרא, י', ג'

[2]  ש"י עגנון, בתוך: גרשם שלום, למלאות לו ששים שנה, בתוך: מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, תש"ס – 2000, עמ' 289.

[3] אורות התשובה פרק ד' פסקה ט'

[4] "ולית עלמא מתקיימא אלא ברזא", זהר ח"ג קכ"ח ע"א

[5] אבות דרבי נתן, פרק ל"א

[6] כתר שם טוב, ר"מ

[7] בבלי שבת דף ל"ג

[8] כפי שסוברים חוקרים מודרניים, שמואל ספראי אהרן אופנהיימר ועוד

[9] במדבר י"ב, ח'

[10] במדבר י"ב, ח'

[11] שמות כ', י"ז

[12] רש"י על שמות י"ט, ב'

[13] אדרא רבא, זהר ח"ג קכ"ח ע"א

[14] זהר ח"ב קפ"ד ע"א

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה