ד״ר מיכה גודמן

ד״ר מיכה גודמן

על קודש וקדושה | כי תשא

הקדוש הוא הבלתי מושג; הקודש הוא המרחב שמעבר להישג ידו של האדם. המילה הקדושה ביותר בשפה העברית – השם המפורש – היא המילה שאסור לומר אותה; המרחב היהודי הקדוש ביותר – קודש הקודשים – הוא המרחב שאסור להיכנס אליו. ההלכה, המגבילה את המגע עם הקודש, מסמנת אותו ומצביעה עליו. המשמעות ההלכתית של קדושת ארץ ישראל, לדוגמא, היא שחיקה של בעלות בעל-השדה על שדהו, ולמעשה: הרחקת אדמת הארץ מטווח הנגישות של בעליה.

במסכת פאה מפורטות הלכות מתנות עניים המבוססות, בין היתר, גם על הכתוב בפרשת השבוע: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה."

המסורת ההלכתית לא רואה ב'לקט' ב'שיכחה' וב'פאה' "מתנות" במובנה המקובל של המילה. הפאה, לדוגמא, נתפסת במסכת פאה כהפקר גמור, וכאחד הניסוחים במשנה – הפקר עניים. לאמור, הפאה איננה משהו שהאדם נותן בנדיבותו לעני. הפאה היא הפקר, וכך גם הלקט והשיכחה; בעל השדה אינו יכול לתת אותה לחלשים, משום שמלכתחילה היא אינה שלו.

למעלה מזה: אחד המונחים ההלכתיים-משפטיים החשובים והמפתיעים שהפיקה התרבות ההלכתית בהשראת פסוקי פרשתנו הוא "גזל עניים". אם בעל השדה מחליט לקחת לידיו את הפאה או לחלופין מחליט שהוא שב לשדה ולוקח לעצמו את הלקט הנשכח על האדמה, הוא מבצע פעולת גזל. בעל השדה אינו מוותר במעשה זה על ביטוי לנדיבות ליבו –  הוא לוקח משהו שאיננו שלו! ההלכה מתבוננת בו כחוטא הפולש לשדה שכנו וגונב משם תבואה.

פעולה זו, של קידוש חלק מתפוקת השדה, מגביל את בעלות בעל השדה על אדמותיו וממירה את בעלותו הבלעדית בבעלות משותפת. בכך יצרה ההלכה את הריאליה המשפטית הבאה: לבעל השדה יש תמיד שותפים, והשותפים של בעל השדה הינם הדמויות החלשות ביותר בחברה.

~~~

רעיון השותפות בין בעל הבית לבין העני איננו רעיון סוציאליסטי, שכן הוא משמר את הקניין הפרטי. רעיון זה גם איננו קפיטליסטי במובהק, שכן הוא שוחק את האופי הפרטי של הקניין כולו. מהפכה הלכתית יחידאית זו מיוצגת במילה צדקה. צדק איננו ערך המבטא פעולה של רוחב לב או של נדיבות. צדק איננו חסד, הוא פשוט צדק. עשיית צדקה היא נתינה לאדם אחר את המגיע לו. הימנעות מנתינת צדקה היא הפרת הצדק, אי צדק, ובלשון המשנה – גזל.

התורה איננה מבקשת להלאים את הרכוש הפרטי, מחד, ומאידך, התורה מצמצמת את מידת חווית הבעלות הפרטית שיש לבעל השדה. לכלים באמצעותם שוחקת התורה את בעלות האדם על אדמתו יש לצרף את כלל התרומות והמעשרות, וכן את הויתור על הבעלות, הזמני אך המוחלט, המתרחש אחת לשבע שנים. בעקבות הפאה אין לאדם בעלות על כל המרחב שברשותו; בעקבות השמיטה אין לאדם בעלות על שדהו לאורך הזמן, לאורך חייו, אלא למקוטעין.

ההגבלות על הבעלות הפרטית מתקיימות אך ורק בארץ ישראל – ארץ הקודש. ארץ קדושה היא ארץ בה לא ניתנת לאדם היכולת לשלוט על האדמה באופן מלא. כפי שקראנו לעיל, תכליתו של העיסוק בצמצום השליטה על הארץ איננו מדיני, כי אם חברתי – למען עשיית צדק. התרומה של פרשת השבוע לשיח הציבורי הישראלי עשויה לקבל ביטוי בנסיון להעתיק את שאלת השליטה על הארץ מהמרחב המדיני למרחב החברתי, להזדמנות המאתגרת לסולידריות מעמדית. 

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה