בשבח הביקורתיות [מאמר תגובה]

בשבוע שעבר ראובן היקר מאוד פרסם פה טור נהדר על הצורך במחשבה חיובית, מתינות ויצירה, לאור הרוחות הרעות הפושות בשיח הציבורי בישראל. הלוואי שהרוח הנושבת מהדברים ההם תמלא לנו קצת המפרשים. נקודה. אבל (מרגיש כמעט החטאה למטרה להמשיך ב"אבל", אבל תהיה זו החטאה לרוח הדיון החשובה לא פחות, אם אוותר על כך, אז…) אני לא בטוח שאני מסכים עם האבחנה הבסיסית שהוצגה בין החשיבה החיובית לחשיבה השלילית והשפעתן על המציאות שלנו. הייתי רוצה לאמץ את החשיבה החיובית והמתינות אך באותה נשימה להגן גם על ההפך מהם – הביקורת והקיצוניות (במובנים מסוימים שלהם). טענתי היא שאם לא נשמע את שני הקולות – מתינות וקיצוניות, נאמץ חשיבה חיובית ונשמור על ביקורת נוקבת – הרי ששפכנו את התינוק עם מי האמבט ויצאנו נפסדים.

המאמר הצביע על הלך רוח בעייתי ושלילי הרווח בשנים האחרונות בשיח הציבורי הישראלי. הלך רוח שלילי וביקורתי שמאפיין את הפוליטיקה, את הרשתות החברתיות, את התקשורת ושאר מרעין בישין. נראה לי שכולנו מריחים את אותו הריח, אבל לא בטוח שאנחנו מבינים מה מסריח, ולמה.

ראשית, נראה שצריך לאפיין טוב יותר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הלך הרוח השלילי הרווח הזה. האם אנחנו מדברים על עיתונות ביקורתית? על ציבורים "חמוצים"? על פוליטיקת זהויות? על גזענות כלפי השונה? כל אחת מהאפשרויות האלו צריכה להוליד התייחסות אחרת – חלק מהתופעות האלו בעייתיות מאוד וחלקן הן רכיב הכרחי-גם-אם-לא-ממש-נעים בתהליך של התפתחות תרבותית ושיח דמוקרטי בריא. אני חושב שכשם שאפשר לצייר שיח ביקורתי כ"נטייה ורצון להרס", אפשר לציירו בתור הרכיב המרכזי בדרך לחקר האמת, וכמאפיין הבולט של אותו המדע בדיוק שמפתח לנו תרופות ובונה לנו נמלי-תעופה. גם מדענים לא בדיוק טופחים האחד לשני על השכם ואומרים "כל הכבוד לך על תמצית מרק העוף, אבל אני חשבתי על אנטיביוטיקה" – המחקר מתבסס על הפרכת תיאוריות קיימות.

כך גם בפוליטיקה ובשיח הציבורי – לפעמים מדובר בהרס חסר הצדקה וחסר תועלת, שנועד בעיקר לפגוע ולגרוף קולות מחפשי מדון. ולפעמים מדובר בביקורת חשובה, עניינית, שנועדה לשפר את המצב. בפוליטיקה הציבורית, תיאוריה כלכלית לא מבוססת או תכנית ביטחונית המתעלמת מהמציאות דורשות שיצביעו עליהן ויבקרו אותן, ללא קשר למידת ההשקעה או הקושי בהן נכתבו. ביקורת על המדינה היא מנוע לשיפורה, וכשהיא נעשית נכון, היא רכיב קריטי בדמוקרטיה.

ראובן הזהיר, ובצדק, מביקורת לא-צנועה, שאינה מזדהה עם הקושי הכרוך ביצירה, ותוקפת אותה ללא רחם. אני חושב שראובן צדק כשאמר שהיצירה מובילה אדם להזדהות עם הקושי של אחרים ליצור, "כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי", ואגב כך מובילה גם לקבלה וסובלנות.

אבל כאן אולי נכון לעשות הבחנה באשר לביקורת ולהעיר במה ראובן, גם חורון וגם ריבלין, צודק מאוד לדעתי. ביקורת לגופו של אדם – "הוא בוגד/כופר/כופה וכו' כי הוא שמאלני/חרדי/פוליטיקאי" – היא ביקורת הרסנית, ובואו נודה בכך, מטופשת. אולם ביקורת לגופו של עניין, התוקפת רעיון בשל היותו לא נכון, לא מוסרי, לא יעיל וכו', זוהי ביקורת הכרחית ומפתחת. בתרבות חפצת חיים והתפתחות, הביקורת היא הלב, כוח החיים של ההתחדשות.

שנית, המאמר מבחין בין שתי גישות לגבי העולם – פסיביות ביקורתית ושלילית מול אקטיביות חיובית ויוצרת. אלו המבקרים מהכורסא, שוללים את האחר ומוציאים אותו מחוץ למחנה, למול אלו החיוביים, היוצרים, המקבלים והעושים בעצמם. זו זווית אחת להסתכל על הדברים.

אני מציע הבחנה שונה בין הכוחות האלו: נביאים וכהנים (לאור החלוקה של אחד העם במאמר הנהדר "כהן ונביא"- benyehuda.org/ginzburg/Gnz015.html). לאור דברי אחד העם, אפשר אולי לחלק את האנשים הפועלים, הנשמעים בשיח הציבורי, בהתאם לחלוקה במסורת היהודית בין הכהנים לנביאים, באופן הבא: הנביא הוא אידיאליסט, חדור מטרה, ביקורתי לכל מי שאינו עומד ברף המוסרי אותו הוא מציב. לא נכנע לאילוצי האפשר, לא נגרר, לא נותן דעתו לקולות אחרים, לא נכנע ללחצים, ואפילו יקוב הדין את ההר. "ובאֵין לאֵל ידו לעולם להשיג חפצו במלואו, לכן מלא הוא תמיד כעס ומכאובים ונשאר כל ימיו 'איש ריב ואיש מדון לכל הארץ'".

ראובן הזכיר את שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר", כעדות לקושי היצירה, והצורך בקבלתה. לדעתי, הנביא של אחד העם היה קורא את ביאליק אחרת, ומתמקד בניצוץ של הכותב – " כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי, זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי". הניצוץ הוא הוא המנוע של הנביא, לאורו הוא פועל, מנתץ סלעים וכותב שירים. הנביא הביקורתי, שובר את הסלעים ומתעלם מהקשיים, מצביע כל העת על השלילי ועל החיובי, ומציב בפנינו מראה המדגישה מה ארכה הדרך מהמצוי לרצוי.

לעומת הנביא, הכהן הוא מי שעולה על הדרך אותה פילס הנביא. הוא מקדם רעיונות, בונה ויוצר לאורם, "אבל הוא אינו מבני ענק, ובאין בלבו העוז הדרוש למלחמת עולם נגד ההכרח והמציאוּת, נוטה הוא יותר להרכין ראשו לפני ההכרח ולכרוֹת ברית עם המציאוּת". הכהן אינו עוסק במציאות האידיאלית, אלא במציאות האפשרית. תפקידו לתווך את הרעיונות הנבואיים לעם. הוא מתפשר ומפשר, מתון וריאלי, לא נלחם נגד המציאות, אלא בשמה. מה יפתה הדרך.

הכהנים דרושים לקיום החיים שלנו. לא כולם נביאים. עולם של נביאים הוא עולם של ביקורת מתמדת, התבודדות איש איש על גבעתו, חיים של מאבק. עולם שבו אנשים אינם אינדיבידואלים, אלא שבטים המתנגחים זה בזה. אבל עולם ללא נביאים הוא עולם שאינו משתנה, אינו משתפר, תמיד מתפשר ואינו שואף קדימה. עולם בו אין אמונה בדעות נכונות המקבל את המציאות כמו שהיא על עוולותיה וכשליה.

כדי שחברה, גם החברה הישראלית, תוכל להתקדם ולהשתפר, צריך שיהיו בה גם נביאים וגם כהנים. נדרשת ביקורת חריפה וויכוח, נדרשים מצפנים מוסריים בלתי מתפשרים. אבל כן, נדרשים גם כהנים. נדרשים אנשים שייקחו את העקרונות הגדולים ויורידו אותם ארצה, שיכירו במורכבות הדברים ובצורך בפשרה. נדרשת ביקורת חריפה על הממשלה כשהיא כושלת, וביקורת חריפה על בתי המשפט כשהם כופרים בתפקידם.

אני מצטרף לייחול של ראובן לדומיננטיות גוברת של השיח החיובי בחברה הישראלית, לדומיננטיות של עשייה ויצירה ולא של תלונות מהכורסה. אני מבקש להוסיף גם ייחול אחר – שנקפיד על דרך ארץ, נהיה רגישים ומקבלים ונפעל לבנות ולתקן, אבל לא נשכח להצביע על העוולות הקיימות, על חוסר הרגישות הקיים ועל הדורש תיקון ובנייה מחדש. שנזכור שהאמת והטוב אינם כולם אצלנו, אך יש לנו חובה להצביע על השקר והרע ולומר להם "לא". שנהיה קצת נביאים וקצת כהנים, ושאלו וגם אלו יישארו דומיננטיים בשיח הציבורי והפנימי שלנו.

ולסיכום מוצלח יותר:

שיר NO טיפוסי / נתן זך
אמר החכם לי טאי פה (pe)
ויש הגורסים לי טאי פה (po):
מי שלא אמר מימיו לא
לרוצח, שקרן וטמא
לא רק שלא כתב שיר נו נאה
כי אם לא למד דבר מלי טאי פה
כי אולי אין לנו די זמן לעקר הר
ואולי לא באנו לכאן לעקר הרים
אבל יש לנו מעט זמן לכתוב שירים
על הזכות הגדולה להיות פה
על הזכות הגדולה לאמר לא.
שבלעדיה אין שיר נו
ובלעדיה אין לי טאי פה (pe)
ויש הגורסים לי טאי פה (po)