ד״ר מיכה גודמן

ד״ר מיכה גודמן

על שיר השירים

קדושתו של שיר השירים היתה נתונה במחלוקת קדומה.  אל מול המתנגדים לקידושו ולהכללתו בתנ"ך קבע רבי עקיבא ש"כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (ידים פג, מה). לא רק ששיר השירים ראוי להיות אחד מספרי הקודש, אלא שהוא הספר הקדוש ביותר.

כשנדרש ר' עקיבא לרומם פסוק אחד בתנ"ך על פני היתר בחר את "ואהבת לרעך כמוך", ועתה, משנדרש לרומם ספר אחד בחר בשיר השירים. לתפיסת ר' עקיבא, אשר מת כשעל שפתיו "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (בבלי סא), הפסוק החשוב בתורה הוא פסוק האהבה, והספר החשוב במקרא הוא ספר האהבה.

בשיר השירים חסרים כל המאפיינים של ספר מקראי. לא מופיע בו במפורש שמו של הקב"ה, ואין בו ניסים נסתרים או גלויים, כמו גם נבואות או תפילות. הספר מלא באהבה ומרוקן, על פניו, מתכנים דתיים. קוראיו של שיר השירים לאורך הדורות נדרשו לשאלה – מה הספר הזה עושה בתנ"ך. נראה כי זו האמירה הגדולה של שיר השירים – העובדה שהוא בתנ"ך.  

ר' עקיבא ממשיל את התנ"ך למקדש. יש בו מרחב המכונה 'קודש' ויש בו מרחב המכונה 'קודש קודשים'. היחסים הפנימיים במקדש בין הקודש לקודש הקודשים הם יחסים של תלות, שכן הקודש שואב את קדושתו מקודש הקודשים. מהנמשל עולה כי כל ספרי המקרא שואבים את קדושתם משיר השירים.

לאורך הדורות פורש הספר באופנים שונים. כמשל ליחסים בין כנסת ישראל לקב"ה – במסורת המדרשית, בין היחיד לאלהיו – במסורת המיימונית, ובין ספירת תפארת לספירת מלכות – במסורת הקבלית.

הקריאה בשיר השירים מורכבת ומאתגרת שכן יש בו קובץ של תיאורים וסיפורים שקשה לחבר ביניהם. עם זאת, ישנו מוטיב מרכזי אחד המופיע לאורך הספר כולו: "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" (שיר השירים ג, א). בפסוקים אלו, המתארים את הרעיה המתקשה להירדם, המשוטטת ברחובות ופוגשת את שומרי הלילה, מגולמת הדינמיקה המרכזית של הספר. החיפוש שאינו נגמר.

מאוחר יותר ישלח הדוד ידו מן החור, אך בבואה לפתוח לו הוא יחמוק וימשיך הלאה. הספר מתאר את החיפוש המשתוקק של הרעיה אחר הדוד ושל הדוד אחר הרעיה. הוא משקיע פסוקים רבים יותר בתיאור החיפוש מאשר בתיאור המציאה. לראשונה מזוהה האהבה כמחלה, "חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". זהו ספר המתאר את הגעגוע ולא את מימושו, את האהבה ולא את הגשמתה. הספר מדגיש את התנועה ההדדית של האוהבים זה אל זה, אך לא את מימושה.

בהתקדשותו של שיר השירים נאמרה לעולם אמירה תרבותית אדירת מימדים. משמעותם של החיים איננה נמדדת לאור היעדים אותם מימש האדם אלא לאור הדרכים בהם הלך. נראה שאין אמירה מקראית מזו. גיבורי התנ"ך חיו ביוגרפיות לא ממומשות. משה רבנו, שתכלית חייו היתה הובלת עם ישראל לארץ ישראל, נותר מחוץ לארץ המובטחת. דוד המלך, שמסע חייו רב התהפוכות הותיר גם אותו לבסוף מחוץ ל'ארץ המובטחת', גם הוא לא מימש את שאיפת חייו לבנות את בית האלהים. האופן המהפכני בו מעצב התנ"ך את גיבוריו מייצר את אחת האמירות הגדולות של התנ"ך: הגיבורים שלנו חיו חיים לא ממומשים – והם עדיין גיבורים. הם גיבורים בגלל הדרך שבה הם צעדו ולא בגלל היעד אליו ביקשו להגיע. זו גם אחת מן המשמעויות של הנטיה המקראית להצביע על חולשותיהם של גיבוריו, כדוגמת אברהם, משה, דוד ושלמה. גיבורי התנ"ך לא הגיעו למעלת השלמות, חטאיהם ושאר חלקי הביוגרפיה שלהם מעידים על כך שהם חיו תהליכים של השתלמות.

על אף שאין בשיר השירים מאפיינים מקראיים, כל המאפיינים של הסיפורים המקראיים כאילו נלקחו מתוך שיר השירים. התקדשות התנועה – ולא ההגעה, הדרך – ולא היעד, ההשתלמות – ולא השלמות. יותר מששיר השירים הוא מקראי, המקרא הוא שיר השירים. כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים.    

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה