על שני כיסים

בין ראש השנה ליום הכיפורים, בין אריק איינשטיין לעמיר בניון, בין הפתק שבכיס האחד לפתק שבכיס השני, בין השנה היוצאת לזו שנכנסת.

1. מסופר על רבי שמחה בונים מפשיסחא, מגדולי תנועת החסידות, שהיה אומר: "לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך. בכיס אחד יהיה כתוב – 'בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם', ובכיס השני – 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר'. הרבה טועים ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו."

 סיפור זה מלווה אותי בעשרת הימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, ובכלל בשנה האחרונה.

2. ראש השנה:

המקורות היהודיים מציעים רעיונות שונים למהות של ראש השנה. בתורה נאמר על תאריך זה כי הוא 'יום תרועה', אך לא מפרטים- תרועה לשם מה? השם 'ראש השנה' בהתייחסות ל-א' בתשרי מופיע לראשונה במשנה בפתיחת מסכת ראש השנה: "באחד בתשרי ראש השנה לשנים". בהמשך המסכת מסביר ר' אליעזר למה לדעתו תאריך זה הוא ראש השנה לשנים: 'בתשרי נברא העולם'. במקור אחר (ויקרא רבה) מפרט אותו רבי אליעזר שא' בתשרי הוא לא בדיוק יום בריאת העולם, אלא *יום בריאת האדם*. העולם, לדעתו, החל להיברא חמישה ימים לפני כן – בכ"ה באלול. התאריך החשוב ראש השנה א' בתשרי, לו הוא קרא בריאת העולם, מוסבר כבעצם יום בריאת האדם. מה שווה בריאת העולם בלי בריאת האדם?! 

גישה זו, הרואה את האדם כתכלית העולם,  נמצאת גם במקום אחר במשנה. במסכת סנהדרין מפרטים את האיומים שאומרים לעדים בדיני נפשות כדי להניא אותם מלתת עדות שקר: 'כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם!' העדים מחויבים להגיד את האמת במשפטי עונש מוות כי העולם הזה נברא במיוחד בשביל כל אחד ואחת פה, כולל אלה המואשמים.

הרעיון שהעולם נוצר דווקא בשבילי הפך להיות אחד הרעיונות המרכזיים במחשבה של העידן החדיש בו אנו חיים. ב-1971 שר אריק איינשטיין: 'אני ואתה נשנה את העולם' מתוך אמונה אמיתית שיש לי ודווקא לי את היכולת לשנות את העולם. זה ש-'אמרו את זה קודם לפני' זה 'לא משנה' כי מה שמשנה הוא שקיימת לנו היכולת לשנות את העולם. יש באמונה זו כוח אדיר. זכינו לחיות בתקופה בה כל 'אזרח קטן' יכול לשאוף לשנות את העולם.

מראש השנה, יום בריאת האדם, אפשר להבין כמה חשוב לשלוח את היד לכיס בו כתוב 'בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם'. עשרה ימים אחריו מגיע יום הכיפורים.

3. יום הכיפורים:

אל לנו לחשוב שהעולם באמת נברא אך ורק בשבילינו. יום הכיפורים הוא יום המדגיש את גדלותו של העולם ובוראו וקטנותו של האדם הבודד לעומתו. אחד הפיוטים החוזרים בתפילה הוא 'כי אנו עמך':

"כִּי  אָנוּ עַמֶּךָ – וְאַתָּה אֱלֹהֵינוּ. אָנוּ בָנֶיךָ – וְאַתָּה אָבִינוּ. אָנוּ עֲבָדֶיךָ – וְאַתָּה אֲדוֹנֵנוּ.  אָנוּ קְהָלֶךָ – וְאַתָּה חֶלְקֵנוּ. אָנוּ נַחֲלָתֶךָ – וְאַתָּה גוֹרָלֵנוּ. אָנוּ צֹאנֶךָ – וְאַתָּה רוֹעֵנוּ … אָנוּ מַאֲמִירֶיךָ – וְאַתָּה מַאֲמִירֵנוּ. אָנוּ עַזֵּי פָנִים – וְאַתָּה רַחוּם וְחַנּוּן. אָנוּ קְשֵׁי עֹרֶף – וְאַתָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם. אָנוּ מְלֵאֵי עָוֹן – וְאַתָּה מָלֵא רַחֲמִים. אָנוּ יָמֵינוּ כְּצֵל עוֹבֵר – וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּו"

באותה רוח כמו בפיוט, בספר בראשית כאשר אברהם אבינו פונה לאלוהים בבקשה שלא ישמיד את סדום ועמורה הוא פונה אליו בצניעות ואומר 'אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' לעומת האלוהים הכל יכול.

אנשים רבים המעידים כי אינם מאמינים באלוהים יכולים לנוע באי נוחות לאור האדרת האלוהים והורדת הערך העצמי של האדם. האדרה זו חשובה מאין כמוה בעיני והיא סיבה טובה לבחור להאמין באלוהים, גם בעידן שלנו. הפילוסופים הראשונים של העידן המודרני שהניחו את היסודות לחילוניות, המשיכו להגדיר את המושג 'אלוהים' כמושג היחיד שמבטא שלמות, אינסופיות וחוסר תלותיות, בשונה מכל מושג אחר שהוא בהכרח לא מושלם, זמני, ותלוי במושגים אחרים. אני יכול להתחבר לגישה זו הקובעת כי לא קיים בינינו דבר שהוא 'הכי טוב'. ה-'הכי טוב' הוא נשגב ולא ניתן להגעה. 

בעולם יש כמעט 8 מיליארד אנשים ובישראל 9 מיליון. עם כמה שזה חבל, סטטיסטית הסיכוי שדווקא אנחנו נשנה את העולם הוא קלוש.  כל דבר שאני חושב שאני טוב בו, די בטוח (אפילו מאוד בטוח) שיהיה אי שם מישהו אחר יותר טוב ממני בו. כנראה גם לא מעט כאלה. האמירה של 'בשבילי נברא העולם', של 'אני ואתה נשנה את העולם', עלולה להתפוצץ על ידי ההבנה שבסוף, 'אנוכי עפר ואפר' לעומת אחרים. התפוצצות זו היא קשה. כך כותב עמיר בניון בשירו 'הכל עד לכאן':

"אני רוצה, אני אדיש, אני חכם, אני יכול, אני גיבור כל כך גדול, הכל אני, אני הכל, אני חזק – *אני בתוך בועה*. סתם מנופח בלי שום ערך. וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך. התביישתי, כמו מצורע הרגשתי בערך. ואולי זה הכל עד לכאן. והלוואי שזה הכל עד לכאן"

 מיום הכיפורים אפשר להבין כמה חשוב לשלוח את היד אל הכיס בו כתוב 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר'.

4. תשפ"ב בין שני הכיסים:

גדלתי עם המחשבה שאני יכול לשנות את העולם. בתי הספר המעולים שהיו לי, תנועת הנוער ושנת השירות כולם אותתו לי שהעולם – בשבילי הוא נברא. אבל באופן טבעי התבגרתי והבועות החלו להתפוצץ. במהלך השירות הצבאי ואחריו כאשר יצאתי לחיים עצמאיים גיליתי, כמה מפתיע, שבתחומים שחשבתי שאני טוב בהם יש אנשים רבים טובים הרבה יותר ממני. בתחושה זו נכנסתי לשנה שחלפה לה.

השנה שזה עתה מסתיימת הייתה שנתי הראשונה בלימודים האקדמיים. השנה ידיי התעמקו בשני הכיסים. כל פעם שקראתי או שמעתי את גישתו של חוקר/ת, רב, או פילוסוף כזה או אחר התחדד לי הפער העצום בין היכולת והכישרון שלי לאלו שלהם. כמה ש-'אנוכי עפר ואפר' לעומתם. יש ניצוץ של גאונות וחכמה בכל איש ואישה שההגות שלהם מצליחה לגעת באנשים רבים. אחרת הם לא היו מצליחים. אם אני בעצמי לא מסוגל לכתוב משהו ברמה הזו, שנוגע כך באנשים, סימן שאין לי שום יכולת להתווכח או להתעמת עם אף אחד מאותם גאונים. הם חכמים הרבה יותר ממני. שיתעמתו ביניהם. אני יכול רק ללמוד מהם, בלי להתעמת איתם. בלי להמציא רעיון חדש. אבל הבנה נוספת איתה אני יוצא משנה זו היא שכדי ללמוד טוב מוכרחים גם לשלוח בלי פחד את היד לכיס השני ולהאמין בלב שלם שאולי בכל זאת 'בשבילי נברא העולם'. אולי לאחר למידה רבה כן יהיה אפשר להגיע למקום בו ניתן להגות דבר מה חדש ולהתעמת עם הגאונים הללו. מי יודע. הלוואי שזה *לא* הכל עד לכאן.

בתקווה לשלוח יד לכיס הנכון בזמן הנכון, מאחל לכם שנה טובה עם גדלות וצמיחה מהצד האחד, וגמר חתימה טובה עם צניעות ויראה מן הצד השני.