עמידה על הסף

אתם מכירים את הרגעים האלו בחיים שבהם עזבתם דבר אחד ואתם עוד לא בדבר הבא? זה יכול לקרות בכל מיני סיטואציות. נניח, עזבתם עבודה כי היא נמאסה עליכם או כבר לא התאימה למידות שלכם, אבל עוד אין לכם עבודה חדשה ואתם קמים לבוקר חדש נטול סדר יום. או למשל שסיימתם קשר זוגי ואתם כעת לבד, מנסים להבין איך להתמקם מחדש בסטאטוס השונה הזה שגורר איתו הרבה תחושות ומחשבות על עצמכם. זה יכול כמובן גם לקרות בדברים יותר יומיומיים וקטנים, כמו לצאת מהבית ואז למצוא את עצמי ממתינה לאוטובוס שיבוא. או להגיע למקום חדש פעם ראשונה, ולעמוד לפני הדלת הסגורה, שמאחוריה יש אנשים שאני עוד לא מכירה.

עמידה על הסף.
הרבה רגעים שכאלו מרכיבים את החיים שלנו. לרוב אנחנו לא נותנים את דעתנו עליהם וממהרים כבר להיות בתחנה הבאה, לשלוף את הטלפון מהכיס או לפתוח מהר את הדלת בזמן הזה של המבוכה שעולה. אנחנו נוטים לדלג על הזמן העדין הזה שבין לבין, בין המרחבים, שהוא לא פה ולא שם.
יכול להיות שהרגעים הללו נתפסים כבזבוז זמן אצל חלקנו. יכול להיות שהם גורמים לחוסר נוחות ותחושות של בלבול. יכול להיות שהתרגלנו והרגלנו את עצמנו לא להחשיב את הרגעים הללו כבעלי משמעות, בגלל שאין להם כביכול מספיק ממשות משל עצמם. הם כאילו לא משמשים אותנו להתקדמות או לדבר מה שניתן לכמת, לראות או לתפוס אותו.

יש ברגעים האלו הרבה דחיסות רגשית, ריכוז משמעותי של תחושות למיניהן, אשר כאשר הן נחוות, הן באות לידי ביטוי בווליום גבוה, כמעט צורם. אם נזרקה לעברכם ההערה הכי קטנה, נגיד בנוגע לפרנסה שלכם שכעת מוטלת בספק, לרוב התגובות יהיו מתגוננות ויציפו בליל רגשי שכולל גמגום מסוים, חוסר ביטחון או בושה כלשהי. יכול להיות אפילו שהסיטואציה הזו תלווה אתכם ביניכם לבין עצמכם לאורך כל המפגש, תצבע את היום שלכם ותמצאו את עצמכם מעבירים בראשכם שוב ושוב את חילופי הדברים שנאמרו. הרגעים האלו לא סתם מעוררים רגשית בצורה כל-כך חזקה. הם מעוררים אותנו כך בגלל שהם מציבים אותנו מול הלא-ידוע, הבלתי נשלט, ומול חוסר האונים של עצמנו. פתאום אנחנו כבר לא מה שחשבנו שאנחנו. פתאום אנחנו פגיעים ורגישים, נבהלים ומעורערים. זה מאיים על תחושות העצמאות והעצמיות שלנו, על היכולת שלנו לעמוד בצורה איתנה בעולם ולהגיד מי אני, מה הזהות שלי.

עמידה על הסף.
את הנרות של חנוכה אנו מדליקים על הסף, במעבר, בתווך שבין עולמות. אנחנו מדליקים אותם על אדן החלון או בכניסה לבית, בין פנים לחוץ, בין הבית לרחוב. כך גם שעת ההדלקה, על סף היום שהיה, בזמן שאור הופך לחושך והלילה לאט תופס את מקומו. בנוסף, אסור לנו להשתמש בנרות, "אלא לראותם בלבד" וגם מהבחינה הזו, למרות שיש לי כלי ויש לי אור, אסור לי להשתמש בהם לשם התפקיד שלשמם נוצרו. הנרות אינם ממומשים בצורה סטנדרטית של חימום או הארה, אלא גם הם נאלצים להיות על הסף, בתווך של תפקידים, מיועדים לפרסם את הנס.

בחנוכה אנו מוזמנים לחנוך מחדש את הראייה שלנו. חג החנוכה נחשב כתיקון של חטא המרגלים שלא ראו את מה 'שְמֵעֵבֶר'. הם ראו את הארץ בעיניים קונקרטיות בלבד, את המכשולים הגדולים והסכנות שאורבות בדרך, אך הם לא ראו את מה שיכול להתממש, את האור הגנוז שמצוי בארץ ישראל, את הפוטנציאל. בחנוכה אנו מקבלים הזדמנות להתבונן מחדש על אותם הדברים שנראים לנו מפחידים, מאיימים או סתם מיותרים, ולמצוא בהם אור גנוז, מתנה להמשך.

כאלו הם הרגעים בהם אנו עומדים על הסף, מצויים שם ללא ידיעה, ללא תפיסה וללא אחיזה. אנחנו עוד לא יודעים לאן נגיע, להיכן ניכנס כשהדלת תיפתח, את מי נפגוש והאם זה יענה על הרצון או המשאלה החבויים בתוכנו. עוד אין לנו את הדבר הבא, את העבודה, את הבית, את בן או בת הזוג. אנחנו עומדים פגיעים, חשופים, פושטי ידיים, נבוכים, מול מציאות שגדולה מאיתנו. ושם יש לנו בחירה – אנחנו יכולים לבחור להיסגר, להיעלם או אפילו לכעוס, או שאנחנו יכולים לנסות ולגעת באיכות הפועמת הזו, איכות שמשאירה מקום לאי-הידיעה.

כאשר אנו נמצאים על סף של משהו שאיננו יודעים מהו, המבחן הוא היכולת להישאר על הגדה הזאת ולא להיאחז במוכר. דבקות בחוסר הוודאות, פיתוח המיומנות להירגע בעיצומו של כאוס, עמידה איתנה בפני החרדה – זהו הנתיב הרוחני. ברגע שאנו בוחרים להישאר עם הרעיעות הזאת – עם הלב השבור, עם בטן מקרקשת, עם תחושת חוסר האונים – זה הנתיב להתעוררות אמיתית.

עמידה על הסף היא הזמנה למגע עם מהות שבדרך-כלל אנחנו מפספסים, ובחנוכה יש לנו תזכורת לאותם אורות קטנים, שנמצאים שם, בין לבין, במעבר, מגלים לנו בעדינות את הסוד של ההיות.