בחרתי במוזיקה כמקצוע. לפני כמה שנים התחלתי ללמד ילדים לנגן על פסנתר, עד שפנה אלי איש מבוגר בבקשה שאלמד את אשתו לנגן. אשתו כבר ניגנה כשהייתה צעירה, והחליטה שהיא רוצה לחזור ללימודי הפסנתר. על מנת לשמור על פרטיותה, נקרא לאישה זו שרה. מה שצריך לדעת על שרה זה שהיא חולת אלצהיימר.
בשיעור הראשון הבאתי לשרה תווים של יצירה פשוטה, שהיא אף פעם לא ראתה. שרה קראה את התווים, וניגנה אותם לאט לאט, ניתן היה לראות שהיא מתקשה לזכור את התווים וכיצד לנגנם. בסוף השיעור, בעלה שנמצא איתה תמיד, הודה לי והצטער על כך ששרה כנראה לא תשתפר משיעור לשיעור ואף יתכן שהיא לא תזכור אותי בכל פעם שניפגש. בעלה רצה שנמשיך עם השיעורים בכל זאת, כדי שתהיה לשרה הזדמנות לנגן.
בשיעור השני הבאתי לשרה שוב את אותה היצירה. היא הסתכלה על היצירה ולא זיהתה שהיא כבר ניגנה אותה בשבוע שעבר, והיא גם לא זכרה אותי כמובן. לא ציפיתי שהיא תזכור, ציפיתי שהיא תקרא שוב את התווים מההתחלה ושתנגן לאט לאט.
ואז קרה משהו מרגש. שרה ניגנה את היצירה עם הרבה יותר בטחון. בשיעור השלישי, שוב אותו הדבר. היא לא זכרה לא אותי ולא את היצירה, אבל ניגנה יותר טוב וכך היא המשיכה להשתפר משבוע לשבוע. זה היה מדהים! בדרכה המיוחדת, שרה גילתה לי שהמוזיקה נכנסת למוח אפילו ללא מודעות. היכולת שלה לנגן טוב יותר ולהשתפר כל פעם, יצרה אצלי חוויה רוחנית מיוחדת והרגישה לי ממש כמו נס.
תמיד ידעתי שמוזיקה משפיע על אנשים אך לא ידעתי עד כמה. מסתבר שמוזיקה יכולה להיכנס למקומות הכי עמוקים של המוח ולגרום לבן אדם שאין לו זיכרון לטווח קצר בכלל, להיזכר במנגינה חדשה, בשיר חדש ואפילו לזכור איך לנגן אותו.
חז״ל גילו את הקשר המדהים בין זיכרון למוזיקה כבר בתקופתם, עוד לפני כל המחקרים. בתלמוד הבבלי, במסכת מגילה כתוב: "כל הקורא בתורה בלא נעימה (זאת אומרת ללא מנגינה) – ושונה בלא זמרה – עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" (דף ל״ב עמוד א׳). בעלי התוספות מבהרים את הרעיון: "שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותן על פה ועל ידי כך היו נזכרים יותר".
עד היום אני הולכת לבית של שרה מדי שבוע, מציגה את עצמי מחדש בתור המורה לפסנתר, ומתחילה ללמד אותה ״יצירה חדשה״. אבל היצירה לא חדשה, ואני זו שבאופן פרדוקסלי לומדת מחדש. אני לומדת ונדהמת מכמה ששרה מתקדמת בנגינה, וכמה מיוחדת וחזקה היא עצמתה של המוזיקה.
*להשארת תגובות גללו למטה*
לפוסט הזה יש 4 תגובות
זה ממש מרגש לקרוא. תודה על הפתח הזה למחשבה עמוקה כל כך ולסיפור יפה כל כך.
ממש מרגש ומעורר מחשבה.
תודה
יש הרבה דברים לומר, יופי אחד מהם.
אבל בעיקר להתייחס ליכולת להשקיע גם כשלכאורה לא יצא מזה כלום לדעתנו.
המציאות והיכולות חזקים מכל דימיון.
בהצלחה בעשיית טוב נגד מה שמקובל ומה שהמוח אומר שאפשרי :-).
בטח ובטח כשנהנים מזה.
מקסים! ממש מרגש! כל הכבוד על ההתמדה והסבלנות שלך, בטוחה שזה שיעור לשני הצדדים…