ענבר אמיר

ענבר אמיר

פורים

לפני חצי שנה השתתפתי בצילומים לאיזה סרט. הייתי צריכה להיות חרדית אז המלבישה על הסט התאימה לי חצאית, חולצה מכופתרת, פאה, גרביון. הסתכלתי על עצמי במראה וחצי השתכנעתי. באמצע הצילומים יצאנו להפסקת צהריים על הסט. עמדתי בתור כמו כולם וכשהגיע תורי האיש של הקייטרינג עצר אותי ואמר: "לא נראה לי שזה בשבילך". כבר התחלתי להתעצבן שחוסכים על התפקידים הקטנים אפילו בארוחת-צהריים אבל אז הוא הוסיף: "זה לא גלאט, זה הכשר רגיל".

הצילומים היו בבית ההלוויות ברידינג ומתישהו באמצע הייתי חייבת פיפי. האנשים על הסט הצביעו על השירותים אבל כשנכנסתי, גל הריח הנורא הבהיר לי שאין מצב ויצאתי מהתא מובסת. מצד שני, הצילומים רק באמצע, הקולה זירו של ההפסקה עשתה את שלה ועוד דקה אני מתפוצצת. ואז חרדי שעמד שם בחוץ, אולי עובד בבית-הלוויות, ראה אותי בחוץ, קלט את המצוקה שלי ושאל אם אני זקוקה לעזרה. אמרתי לו שמצב השירותים נורא ואיום ובלי מילה נוספת הוא הושיט לי צרור מפתחות. "זו המאזדה שלי פה בחוץ, סעי לנמל, שם יש שירותים נורמליים". לא הבנתי איך הוא סומך עליי ככה, איך הוא יודע שלא אברח פתאום, למה הוא בכלל כל כך נדיב ונחמד אליי, עד שקלטתי את הבבואה שלי במראה של האוטו שלו. הוא פשוט האמין למראה שלי. חשב שאני משלהם. היו לו שני כיסאות תינוק מאחורה, בלגאן, כמו שאצלי באוטו, וקופסת מסטיקים ריקה, בדיוק כמו אצלי.

בפורים אנחנו מתחפשות ומתחפשים למה שאנחנו לא. יש משהו עמוק בלהתחפש, שדורש מאתנו קודם כל לברר מה אנחנו, כדי לעשות הפוך. אבל אז אנחנו אשכרה מסתובבים בתוך ההפך הזה. יום שלם ולפעמים יומיים, אנחנו בתוך מה שהוא לגמרי לא אנחנו. בבית הספר למשחק אמרו לנו תמיד שאם אנחנו רוצים להיכנס לדמות, אנחנו צריכים למצוא את החיבור אליה. אי אפשר להיות דמות שאתה לא מסוגל להבין. אם אני כותבת דמות של מניאק, אני צריכה להבין למה הוא מתנהג ככה. איפה הכאב שלו, איפה המצוקה שלו. לפעמים היה לי מפחיד לגלות כמה בקלות מצאתי את המניאקית שבי, או את הלוזרית. אבל גם כמה נהדר היה למצוא בקלות גם את הילדה או את המלכה שבי.

בסוף הצילומים חזרתי לגופייה ולג'ינס שאיתם באתי, פיזרתי חזרה את השיער ויצאתי. בכניסה לבית-הלוויות עמד החרדי עם המאזדה ועישן. רציתי להגיד לו שוב תודה אבל כשהתקרבתי אליו ראיתי שהוא עובר עם המבט הלאה, לא מזהה אותי. בשבילו אני כבר מישהי אחרת. האמת שאם הייתי רואה אותו על הבוקר, אני בג'ינס ובגופייה שלי והוא בבגדי החרדי שלו, גם אני הייתי עוברת הלאה במבט, אולי אפילו מסננת לעצמי: "יא אללה גם כן החרדים האלה".

שיהיה לכולנו פורים שמח, שנעז להיות לרגע מי שאנחנו הכי לא.

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה