פמניסטית דתיה גם מזרחית

זה לא סקסי כל כך לומר את זה, אבל בתכלס, אני מגיל 11 מנסה להיפטר מהכינוי סקסית (רק לבן זוג מותר), אז בסדר. אני דתייה פמיניסטית מזרחית.

אין לי שמץ של מושג איפה אני ממוקמת על הסקאלה הדתית. אמונה זה אחד הדברים הכי לא מדידים חיצונית בעיני, למרות שאני חושבת שראוי שאמונה תתבטא במעשים (אשר חלקם חיצוניים).

יהדות היא אולי החלק הכי משמעותי בחיים שלי, היא מי שאני. לפני שאני אישה, לפני שאני כל דבר אחר, אני יהודייה. כי ההיסטוריה של העם היהודי הרבה יותר חזקה ממני, ובטח ובטח האמונה. אני מלאה בעצמי, שלא תיטעו לחשוב, אבל העצמי הזה הוא גרגר קטן שמרכיב עוד חוליה בשרשרת הדורות.

לו זה היה ניתן לי, הייתי עוזבת היום את העבודה, לומדת על מלגה צנועה 7-10 שנים כדי להיות דיינת. כרגע, לא רואה את החלום הזה מתגשם, ולא נראה לי שהבעיה היא שאני לובשת מכנסיים, ולמרות שזה חלום אדיר, זו ממש לא המלחמה שלי. בטח לא עכשיו.

אז איפה הפמיניזם שלי מתבטא? נכון, אני נהנית יותר במניין שיויוני, אני שמחה שאני יכולה לצאת לעבוד בבוקר, מגניב שיש לי זכות בחירה – אבל אותה הייתי מעבירה בכיף (מטעמי עצלנות), אני שמחה שאני יכולה לכלכל את עצמי ושיש לי חדר משלי לכתוב בו וגם לקרוא ולבכות ולצחוק – כל אלה הם דברים חשובים ומשמעותיים, אבל הם מעולם לא הגדירו את הפמיניזם שלי.

הפמיניזם שלי מתבטא במקומות בהם יש פגיעה בגופן ונפשן של נשים בגלל החולשה, המובנית חברתית, של נשים בחברה. חולשה מובנית כתוצאה מהסטוריה שלימה של פטריארכיה.

אולי גם אתם לא מתים על המילה פמיניזם ופטריארכיה, והן עושות לכם בחילה, צמרמורת ואלרגיה. גם לי. שונאת את העובדה שבשביל שילדה תיוולד ותגדל ואף אחד לא יפגע בה בהערות סקסיסטיות לא רצויות, ובמגעים לא רצויים, היא צריכה להיוולד בעולם מקביל, בו הן לא יצטרכו להתקיים. לבינתיים, בעולם שלנו, בו חזקים פוגעים בחלשים מהם, והמין החזק חברתית הוא הגברי, וכתוצאה מזה, אין אישה שלא נפגעת, אז אני פמיניסטית, כי יש עוד על מה להילחם, על החופש שלנו לחיות בעולם בו יגעו בנו לרצוננו, יחמיאו לנו לרצוננו, בעולם בו יכבדו את הגוף והנפש שלנו.

פמיניזם בעיני הוא שבר של הפטריארכיה, ובאותה מידה, שבר של המטריארכיה איפה שישנו, ולכן במידה מסוימת, פמיניזם אמיתי חייב להיות מזרחי. כי הוא קורא לשינוי המבנה ההירארכי בחברה, בניסיון למגר את הפגיעות שנגרמות כתוצאה ממנו.

אז למה חשוב לי לומר שאני פמיניסטית מזרחית? כי, לצערי הרב, הרעיון מאחורי הפמיניזם הוא נהדר, אבל לא תמיד נעשה בדרך שאני מתחברת אליה, או שלפעמים המציאות חזקה מהרעיון, וההריארכיה המציאותית חזקה מידי, ולכן גם במקומות הכי פמיניסטיים מצאתי, שוב לצערי הרב, פגיעות כתוצאה מהירארכיות חברתיות סטיגמתיות. כך קרה שבמרכז פמיניסטי מסוים לא נמצאה אישה מזרחית בתפקיד משמעותי, וגם לא אישה דתיה בתפקיד משמעותי, למרות שיש נשים מזרחיות ו/או דתיות במרכז הזה, באחוזים די גבוהים, לא נמצאה מישהי כזו למלא תפקיד מהותי. כששמתי לב לכך, והתחלתי לדבר על זה, כי אני לא מסוגלת לשתוק, אז נאמרו לי אותם דברים שנאמרים לנשים כשהן תוהות איך יכול להיות שאין נשים, או כשהן מדברות על פגיעות בנשים. פתאום העובדה שאני דתייה מזרחית, שמה אותי בטייטל של מישהי שיכול להיות שעמדותיה הן שמרניות מידי, ואולי במקום שבו אצטרך לבחור בין הפמיניזם לדת, אבחר בדת, או בין הפמיניזם למבנה המשפחתי המסורתי, אבחר במשפחה.

בתכלס, רוב הנשים באותו מרכז פמיניסטי היו בעלות משפחה, אך היתה שם איזו אמירה מתחת לפני השטח שהמסורתיות (על דתיותה ועל מזרחיותה) שלי יכולה לאיים עליהן, או על הפמיניזם שלהן, לו תקבל במה.

ולכן אני פמיניסטית מזרחית. כי חשתי שנשים פמיניסטיות, לא תמיד מבינות, או לא מתחברות למלחמה שלי, כשהיא קשורה גם לדתיות או עדתיות. (המצב הזה מתחיל להשתנות, לשמחתי).

ואם אתם שואלים איפה המלחמה הדתית שלי? היא על פינה משלי, צמודה לקיר, גם כשקר ויורד גשם. כן, אני אוהבת להתפלל בכותל צמוד לקיר, וגיליתי שבחורף לנשים כמעט ואין מרחבים מוגנים בכותל, מוגנים מגשם ורוח הכוונה. לעומת זאת, לגברים יש מרחבים עצומים, אשר ניתן לצמצם אותם על מנת להרחיב את עזרת הנשים המוגנת. נכון, רחבת הנשים הרגילה גם קטנה מידי, אבל זו המוגנת אפילו עוד יותר מצומצמת ופיצית עד כדי בעיות נשימה, בחדרים הקטנים, הצמודים לכותל, המיועדים לנשים. לצערי, נשים לא דתיות פחות הבינו את הצורך שלי, או שעשו את המלחמה הזו בצורה שלא הועילה לי אישית. יחד עם זאת, דווקא גברים דתיים ניסו לעזור לי בעניין הזה.

אז הנה אני, בצמתים שונים בחיים שלי, צריכה את תמיכת המשפחות הרחבות שהן חלק מההגדרה שלי, המשפחה היהודית- מסורתית- דתית, המשפחה הנשית והמשפחה המזרחית.

יום אחד, אני אצא לעולם עם הבת שלי, ויוכלו לומר עליה היא אישה יהודייה, (לפחות) רבע מרוקאית ורבע פרסייה, ואיזה עושר תרבותי היא מוסיפה בזכות הייחודיות שלה. יום אחד לא נפחד לדבר מיניות, עדתיות ודתיות, כי השיח הזה לא ימולא בסטיגמות, אלא בעושר, אמונות וחוויות משותפות.