פנים אל מול פנים
פגישה באמצע החיים
הגענו אל עצמנו
ממקומות כל כך שונים
(יעקב גלעד)
התורה מספקת לנו הצצה נדירה לדינמיקה המשפחתית בבית משפחת רבינו. בספר במדבר, כשאלוהים נוזף באחים הסוררים אהרן ומרים, הוא משבח את האח הקטן והמוצלח, משה רבינו, ומספר בדיוק מה הוא חושב עליו ומדוע לדעתו הוא הטוב מבין שלושתם: "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (במדבר י"ב, ו-ח). כלומר, לפי אלוהים בכבודו ובעצמו, הייחודיות של משה רבינו היא בכך שמעלתו מאפשרת לו לדבר עם אלוהים בדיאלוג אמיתי, לא בחידות או חלומות אלא בשיחה ממש. אם כן, על פי ההיררכיה שהתורה מציגה בפסוקים האלו, אין תחליף לתקשורת ישירה. השיח המילולי הפשוט, שאיננו שיח ויזואלי או מתווך על ידי רמזים ומדיה, הוא יקר הערך ביותר.
הפסוקים האלו מרתקים והם עשויים לעורר מחשבות מרתקות על נבואה ואפילו על תפילה, אבל אני רוצה לדבר באמצעותם דווקא על שיחה פשוטה בין בני אדם. ככלל, אני חסיד גדול של שיחה בעל פה, פנים מול פנים. פעמים רבות, אני מבקש לנהל שיחות רגישות בעל פה ופנים מול פנים ולא בוואטסאפ או באפליקציה אחרת. יש ערך בעיני לדיאלוג הנוכח, לשיחה קרובה שרואה את האחר ואת הפנים שלו, גם ברמה הפשוטה של חשיבות האינטונציה והבעות הפנים, אך בעיקר בגלל הנוכחות באותו החדר והקרבה האנושית.
מחקרים רבים עוסקים בחשיבות ובייחודיות של שיחה פנים אל פנים.[1] אך בעיני, מעניינת יותר מכל מחקר מדעי שבוחן את היתרונות הקוגניטיביים או הפסיכולוגיים של שיחה כזו, היא הגותו של הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס על חשיבות המבט אל הפנים של האחר. לוינס מתייחס לפנים כאל האפשרות לפגוש את האחר המוחלט ואת האלוהים עצמו. כלומר, כדרך לגשר אל האחר שמאפשר לראות סובייקט שונה מאיתנו ולחוות איתו דיאלוג.[2] בעיני, הפנים האנושיות הן מדהימות: פורטרטים מספרים סיפור שאין לו סוף ופנים חיות של אדם אחר מכילות אלפי מבעים ומהוות צוהר אמיתי למשהו אחר ממך. לא סתם גם אלוהים אומר שזו צורת התקשורת העליונה בחשיבותה ובקדושתה.
בימי קורונה קשים אלו איבדנו במידת מה את השיחה הבלתי מתווכת. הפנים האנושיות מעומעמות באורם של מסכים והקרבה נפגמת. כאשר אנחנו נאלצים לחיות בריחוק חברתי אנחנו מתרחקים אחד מהשני והשיחות שלנו מתרחקות מהפנים האנושיות החיות. האפשרות שלנו להתקרב למשהו אחר מאיתנו, חיצוני לנו, ואפילו למשהו אלוהי מצטמצמת ואולי נעלמת כליל. אני חושש מהנגיף, אבל גם מהשפעתו הממאירה על התקשורת האנושית ומהשיחה שלנו. אני מודאג לפעמים מהשיח בחברה הישראלית, אבל היום אני מודאג יותר מעצם השיחה והאפשרות לקיים אותה. אני לא יודע מתי הנגיף ימוגר, אך לכשזה יקרה, נצטרך לשקם לא רק את החברה, הבריאות, הכלכלה והחינוך, אלא גם את הקשר האנושי, את הקרבה ואת השיחה בעלת הנוכחות, נצטרך לחזור יחד ולעמוד שוב פנים אל מול פנים.
[1] Jiang, Jing, et al. "Neural synchronization during face-to-face communication." Journal of Neuroscience 32.45 (2012): 16064-16069.; Pinker, Susan. The village effect: How face-to-face contact can make us healthier and happier. Vintage Canada, 2015.
[2] עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, תרגום: אפרים מאיר בשיתוף עם שמואל ראם (ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ה). עמ' 67-71.
