ענבר אמיר

ענבר אמיר

פסח

סבתא שלי התחתנה בגיל 14. תחשבו על זה שניה. סבתא שלי התחתנה בכיתה ח'. הגיל המכוער הזה עם הריבועים בשיניים, עם החצ'קונים; הגיל הזה שבו הקול של הבנים נשבר מצחיק וחלק מהבנות כבר קונות חזייה וכולם מרגישים הכי רע עם עצמם. בגיל הזה שמסתובבים תמיד בקבוצות במסדרונות של בית ספר, שמריחים מקלמנטינות וגרביים, בגיל הזה סבתא שלי כבר ניסתה להיכנס להריון.

לא היה לה הרבה חופש, בלשון המעטה. לפני החתונה אמא שלה, סבתא מיסה, שמרה עליה טוב טוב, כמה טוב? היא ישנה בין סבתא לסבא כדי שלא יעשו שטויות. אבל גם אחרי החתונה, סבא שלי, שהיה גבר קנאי, לא הרשה לה לנסוע לבד לשום מקום. הוא קינא לה מדי מכדי שתעבוד והיה מסיע אותה לכל סידור שהיה לה ומחכה לה עד שתסיים.

סבתא שלי תמיד מעירה להורים שלי שהם מגדלים אותנו בחופש גדול מדי. מכיתה ד' אני מתניידת לבד באוטובוסים ברחבי העיר, אבא שלי הוא זה ששכנע אותי לעבור לשלוש יחידות מתמטיקה ("אם את לא אוהבת את זה, למה לך?"), אני יכולה לנסוע לאן שבא לי באוטו האדום שלי, שיש לי בו תמיד מברשת שיניים ומגבת כי לכו תדעו.

עם החופש האדיר הזה נולדה גם אחריות כבדת משקל, להחליט מה לעשות אתו, ומול כל האפשרויות הללו נולדה גם מפלצת אכזרית, מרובת ראשים, מפלצת הפומו. Fomo = fear of .missing out מפלצת ההחמצה. זו התחושה שאומרת שאת מפסידה משהו, שמשהו אדיר קורה ברגע זה ממש ואת לא שם. זו תחושה מייסרת מאוד. ככל שיש לנו יותר בחירה, ככה היכולת שלנו להיות מרוצים ממה שבחרנו – ולהסתפק בו – הופכת להיות יותר ויותר מאתגרת.

אני נזכרת בערב אחד, באחת התכניות שליוויתי במדרשה. הערב היה חופשי מלו"ז וכל החבר'ה הלכו למצפה, פרשו מחצלות מול הנוף המדברי, מישהו הביא גיטרה, תה התבשל על גזיה, שרים ביחד, רגע נדיר של רוגע. פתאום אוטו עוצר לידינו ומישהי קוראת מתוכו: "יש לי שני כרטיסים ליהודית רביץ והפילהרמונית! מי בא?". אחרי דקה של היסוס שני חבר'ה קמו, נכנסו לאוטו ונסעו.

התה עדיין התבשל על הגז, הגיטרה עדיין הייתה שם, אבל המישהו הפסיק לנגן עליה. הכל נשאר כאילו אותו דבר, חוץ מדבר אחד שהשתנה – כולנו ידענו שאנחנו לא בהופעה של יהודית רביץ והפילהרמונית. המצפה הרגיש פתאום עלוב והחבורה לפתע נראתה קצת לא קשורה. די מהר התפזרנו. אגב, אחרי כמה שעות החבר'ה מההופעה חזרו והסתבר שהם לא מצאו חניה, הפסידו שני שירים מההופעה שממילא הייתה קצרה ומאכזבת, וכל הדרך חזרה אמרו לעצמם: איזה באסה שהפסדנו את הערב במצפה.

הקרב בין מה שקורה לבין מה שקורה בדמיון שלנו, מה שלא עשינו, הוא קרב הרסני. הדמיון שמדמיין את מה שאנחנו מפסידים, תמיד מושלם יותר מהמציאות הממשית. בדמיון הצבעים חיים יותר, האנשים נחמדים יותר, הכל הולך חלק ואין בעיות חניה. אני זוכרת את עצמי בדייט עתיק, הולכת רגע לשירותים וחוזרת מכיוון אחר, מהגב של הדייט שלי, רק כדי לראות שהוא מסתכל בסלולרי, באתר הכרויות, "בודק עוד אופציות". זה היה עלול להיות ממש מעצבן אילולא הייתי עושה בשירותים את אותו דבר בדיוק. איך לבנאדם הממשי שמולך יש סיכוי לנצח את אלפי האנשים הווירטואליים שעל המסך? במסך אי אפשר לראות את מי שמזיע בידיים. במסך אין שתיקות מביכות.

לפני סבא שלי ניסו לשדך לסבתא שלי זקן עשיר, אבל סבתא שלי כל כך בכתה שסבתא מיסה אמרה: "בסדר בסדר, אבל עם הבא את מתחתנת." ההבא היה סבא שלי. סבתא שלי אהבה את סבא שלי אהבת נפש. עד היום את היא מבקרת אותו פעם בשבוע, נשכבת על הקבר שלו. היא חיה בתחושה שהוא הציל אותה, שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע, שהיא ברת מזל. מנטרת החופש שאני חיה בה היא אחרת והיא נשמעת בערך כך: "זה ממש נחמד והכל, אבל בטוח יכול להיות יותר טוב".

האופציה שלא נבחרה היא ערמומית. היא מגיחה בכל פינה של קושי, במבט פתייני של "הממ, זוכרת?". היא נוקמת בי על שלא בחרתי בה, מפזרת עליי נצנצים מהמסיבה המטורפת שלא הלכתי אליה. האתגר שלי לחג החירות הזה הוא להסתכל לה בעיניים, לחייך אליה בלבביות ולהגיד לה: "ממי, סבבה, ראיתי, אבל את טיפה מפריעה לי, אני פשוט באמצע משהו".

חג שמח!

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה