ד״ר מיכה גודמן

ד״ר מיכה גודמן

פרשת שמות

מאפרטהייד – לג'נוסייד

סיפור גאולת ישראל ממצרים מסתיים, אמנם, בטביעת הצבא המצרי בים סוף, אך הוא מתחיל בהטבעת הזכרים העבריים ביאור. לפרוייקט הג'נוסייד – רצח העם – של העם העברי, גייס פרעה את העם המצרי כולו: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר, כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ". אפשרות גיוס האומה המצרית למשימת רצח העם העברי, התאפשרה בזכות האקלים הקסנופובי – המטפח שנאת זרים – של התרבות המצרית.

החוק המצרי איפשר את התפתחותה והתגברותה של שנאת הזרים. ממבט על שברי פסוקים ורמזים מקראים, ננסה לשחזר משהו מן הספֵירה הציבורית, אשר איפשרה את התפרצות השנאה שהביאה לנסיון הג'נוסייד. באחת מן הפגישות של יוסף עם אחיו, מבקש יוסף: "שִׂימוּ לָחֶם. וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם". סימן היכר מובהק לחברה מעמדית הוא הפרדה בשעת האכילה. חדרי אוכל שונים הינם שפה סוציולוגית באמצעותה מבטאות חברות רבות היררכיה. יתרה מזו, כאשר ירדו בני ישראל למצרים, הם רוכזו בארץ גשן משום שהכישורים החקלאיים שלהם – רעיית בקר – עוררו סלידה בקרב המקומיים, "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן". אנשי הנילוס, המתפרנסים מהאדמה הפורייה, מבטאים את דחייתם המוחלטת מרעיית בקר, באמצעות דחיקת בעלי המנהג השונה למרחבי מחייה מרוחקים. המצרים מבטאים את סלידתם מהזר והשונה באמצעות הרחקתו, ויתרה מזאת, אין לחיות עמו ואף אסור לאכול אתו. את השנאה לזר ביטאו המצריים, לא רק כלפי המתפרנס אחרת, אלא גם כלפי המאמין אחרת. את חוסר הסובלנות הדתית שלהם, אנו פוגשים בשיח המתוח בין משה לפרעה, בו מציע לו האחרון שבני ישראל יקראו לאלוהיהם בתוך מצרים. משיב לו משה: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם, וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?!".

אינטראקציה בין אנושית והיכרות בין בני אדם, נוטים לשבור סטריאוטיפים ולנטרל את אפשרות השנאה. מרחק בין בני אדם, לעומת זאת, מאפשר דמוניזציה ופיתוח של שנאה. התרבות המצרית, אשר הפרידה את המקומי מהגר, דאגה להנציח את הריחוק של הזר ולשמור על אחרותו של האחר, ובכך היוותה חממה בה קל היה להצמיח את השנאה שאיפשרה את גיוס האומה המצרית למשימת רצח העם העברי. התנועה הנפשית המצרית מתפתחת מאפרטהייד, לג'נוסייד. מהפרדת עם – לרצח עם.

התנועה החינוכית שמציעה התורה היא הפוכה לחלוטין. את יחס החברה היהודית הריבונית לזרים בקרבה, מבקשת התורה לעצב בהשראת זכרון הגירות במצרים: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ל"ד). מכך עולה אפוא כי אהבה של האדם את עצמו, היא תנאי לאהבת הזולת. כשאדם מזהה באחר,  השתקפות שלו עצמו, אזי האהבה העצמית שלו יכולה להתפשט גם כלפי הזולת. ואף זאת – נראה כי את מצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ מממשת התורה דווקא ביחס לגר. וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ – דווקא האדם שנתפס כ"אחר" ביותר, הוא כָּמוֹךָ ביותר.

בעמידה מול הגר יש לגייס את הזיכרון הקולקטיבי של הגרות במצרים, על מנת לזהות בדמותו דווקא היעדר אחֵרות. הזיכרון הלאומי של הגירות מאפשר הזדהות עם כל גר באשר הוא. המצרים ביקשו לטפח שנאה לזר באמצעות חוקי מרחב – מרחבי אכילה נפרדים ומרחבי מגורים נפרדים. התורה, לעומתם, מאמצת את הזמן – זכרון הגירות – כאמצעי לטיפוח אהבה. טשטוש הזרות של הגר, לא נובע רק מזכרון העבדות, כי אם גם משחרר את הזוכר ממצרים ומן המצריות.

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה