מדינת ישראל קמה במידה רבה בזכות שואת יהודי אירופה, זוהי טענה חוזרת ונשמעת מדי שנה בימים שלקראת ואחרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הדיון אינו מתמצה בהתייחסות לאירועים ההיסטוריים שנבעו או נעשו בעקבות השואה, אלא מדובר גם בהקשר של דרכנו המדינית והרוחנית כיום, כחלק מהשיח הפוליטי-אקטואלי. בכל שנה חוזרות אותן אמירות, אלה שמצד אחד עושות בשואה שימוש פוליטי וחברתי ומשתמשות ב"לקחי השואה" כהצדקה לדרך אידאולוגית מסוימת, ואלה מן הצד השני הקוראות לא לעשות זילות של השואה ולהשתמש בה באופן זה. הדיון על מרכזיות האנטישמיות לגבי ההיסטוריה של העם היהודי, לגבי תרבותו וזהותו, לא התחיל מהשואה. הוא עתיק אולי כמו העם היהודי עצמו. בתחילת הציונות מתגלה הדיון במלוא עוזו. הרצל עצמו טען נחרצות (לפחות בתחילת דרכו) שהעם היהודי הוא במידה רבה תוצאה של האנטישמיות:
"… עם אנחנו, והאויב עושה אותנו לעם, אם נחפץ או לא; תמיד היה כן בדברי-ימינו. בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת, ופתאום יגלה לעינינו כחנו. אמנם כחנו אתנו לייסד מדינה, מדינה שתהיה למופת. …האוטופיה היא לפעמים מכונה נפלאה רבת-התכונה, שאינה חסרה אלא כֹח מניע; … את הכֹח הזה, הדרוש לנו, תמציא לנו האנטישמיות."[1]
מתוך ראייתו את האנטישמיות כמניע העיקרי ליצירת העם, לא במקרה הסיק הרצל שעל הציונות להתמקד קודם כל במציאת מקלט לעם היהודי מפני הצרים אותו, מדינה ריבונית שבה יוכל להגן על עצמו. מעבר להצלה הפיזית של עמו, הוא לא ראה הכרח באיזה שהם מאפיינים יהודיים של המדינה עצמה, לא מבחינת מיקומה של המדינה:
"הנבחר בפלשתינה או בארגנטינה? האגודה תבחר בארץ אשר יתנו לה ואשר עליה יסכימו רוב בני עמנו….."[2]
ולא מבחינת מאפייניה התרבותיים הבסיסיים, כמו שפה למשל:
"באיזו שפה נדבר? כל איש יחזיק בשפתו, שהוא מחבבה בתור מולדת למחשבותיו. ומדינת השוויץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, להתחבר ולשבת יחדו. גם בארצנו נהיה את אשר היינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב בדאבון נפש את ארצות מולדתנו, שגורשנו מקִרבּן."[3]
ייתכן שרעיונותיו אלה של הרצל אינם מוכרים די הצורך לישראלי הממוצע ואף חסידיו המושבעים של הרצל אינם ששים להזכירם, שכן במשך הזמן רעיונות אלו נדחו מחוץ לקונצנזוס. ראוי גם לציין כי בערוב ימיו, בעיקר בעקבות משבר אוגנדה, חזר בו הרצל מעמדות אלה, משהבין את גודל המקום השמור בלב העם היהודי לארץ ישראל. ואולם, למרות שהרצל נחשב למייסדה ולמנהיגה ההיסטורי הבלתי מעורער של הציונות, ולעתים אף מזהים את התנועה עם דרכו האידאולוגית (המדינית), בציונות תמיד היה קיים גם צד נוסף, שהנחות היסוד שלו היו שונות ואף מנוגדות. אחד העם[4] היה ההוגה הבולט ביותר המייצג גישה זו ולא במקרה נחשב לגדול מבקריו של הרצל. כבר אז זיהה את הבעייתיות המרכזית בגישתו של הרצל, באותה הציונות שנולדה מתוך האנטישמיות:
"האנטיסמיטיסמוס הוליד את הרצל, הרצל הוליד 'מדינת היהודים', מדינת-היהודים – את 'הציוניסמוס', והציוניסמוס – את הקונגרס. האנטיסמיטיסמוס הוא איפוא עִלת-העלוֹת בכל התנועה הזאת… הציוניסמוס הזה רואה אפוא את היהודים – אנשים נפרדים המאוחדים בעל כרחם על ידי "האויב המשותף"; אבל אינו רואה את היהדות – חטיבה אחת השואפת להתקיים באחדותה גם בלי כל הכרח חיצוני. זה הוא חסרונו העיקרי, המתגלה בכל הליכותיו ומעשׂיו".[5]
"…אלו היהודים החדשים מלאכים בני־יומם הם, שעלו פתאום מ„נהר די־נור” של האנטיסמיטיסמוס והתחילו מיד „לאמר שירה” בקול רעש גדול, מבלי לשהות שעה אחת תחלה בשביל להתבונן על העולם שבאו לתוכו… הם מעבירים בקולמוס על העבר, רואים אותו כאלו אינו ומתחילים חיי האומה מהיום, משנבראו הם ונשמע קולם. רגש היסטורי אין בלבם ואינם מוצאים חפץ בו. לא לתחית העם הקדמון הם שואפים, כי אם לבריאת עם חדש, עם נכרי, מן השברים המפוזרים של החומר הקדמון…"[6]
אחד העם ראה בציונות תנועה בעלת עומק רעיוני גדול הרבה יותר. אין היא תולדה חדשה של מאורעות המאות האחרונות, או של היסטוריה החיצונית לעם היהודי, אלא היא המשך וחלק ממקורותיו ההיסטוריים הרוחניים של העם מאז ומעולם, חוליה נוספת בשליחותו הרעיונית של העם, בדרך המוסרית שלו, במסר שהוא נושא אלפי שנים לעולם כולו. על כן, לא השתית את כל תפיסתו הציונית על מציאת מקלט פיזי לעם היהודי בדמות מדינה, אלא ראה את הציונות כמושג רחב הרבה יותר, כתנועת תחייה לאומית שנועדה להקים את העם היהודי ולהחזירו למולדתו, על מנת להשיבו לעצמו, לתרבותו, לעבודתו הרוחנית.
"האידאל שלנו היה: תחיית האומה ברוחה. ובראותנו את הפירוד והכיליון הרוחני ההולך ומתגבר בקרבנו, קיווינו על ידי ייסוד מרכז לאומי בארץ ישראל לאט-לאט, על ידי יישוב פשוט, אך מתוקן ומסודר כראוי, יישוב בנוי על הרוח הלאומי, אשר ישיב לעמנו את אחדותו, את הקשר ההיסטורי עם העבר הגדול, ההולך ורופף."[7]
לכן השאלה שהעלה הרצל, בדבר מיקום המדינה היהודית, היא בעיניו מתמיהה ואף מזעזעת. ארץ ישראל מבחינתו היא משאלה של אלפי שנים, חזון שאין לו תחליף, עם או בלי מדינה, עכשיו או בעוד אלף שנים:
"…אנו נושאים עינינו לציון, ורק לציון לבדה, לא בבחירה חפשית, כי אם בהכרח טבעי. מפני שאנו מאמינים באמונה שלמה, כי אך שם, בכח הרגש ההיסטורי, המקשר את העם והארץ, יחזק ויטהר רוחנו ויתעוררו כל כחותינו הפנימיים, עד שנוכל להתגבר על המכשולים העצומים המונחים על דרך מפעל לאומי כזה, שבא להפוך משורש דרכי-חייו והלך-נפשו של עם, אשר נעקר מן האדמה לפני אלפי שנה ואשר הורגל במשך הרבה דורות לשאת עיניו לזרים ולשעבד להם רוחו…."[8]
ההבדלים בין אחד העם להרצל אינם סמנטיים, פוליטיים, או טקטיים בלבד. מדובר בשתי תבניות עומק, תפיסות יסוד עקרוניות של הציונות ויותר מכך – של היהדות. העובדה שהרצל מגדיר את הלאומיות היהודית כתולדה חדשה של המאות האחרונות המוּנעת בעיקר על ידי גורמים חיצוניים – האנטישמיות – איננה מקרית. זהו יסוד עמוק ביותר בתולדות התנועה הציונית שהבדיל בין יהודי מזרח אירופה, כאחד העם, ליהודי מערב אירופה. בניגוד לאחד העם, שנולד אל תוך העולם היהודי המסורתי, ואף שהיה חילוני מעולם לא התנכר לו, הרצל נולד למשפחת מתבוללים מערב אירופאית, התחנך על ברכי ההשכלה הבורגנית האירופית וזה מכבר שכח את התוכן החיובי של החיים היהודיים, של הוויה תרבותית ייחודית. בעיניו נשארה יהדותו רק סממן זהות אזרחית-פורמלית, מחסום בפני השתלבותו הסופית בחברה:
"בכל המקומות נסינו בתם-לבבנו להיות לעם אחד עם יתר התושבים, ולהשאיר בידינו רק את אמונת אבותינו לבדה. אבל דוחים אותנו בשתי ידיים. לשווא הננו פטריוטים נאמנים, ובמקומות אחדים גם במידה נפרזה, לשווא אנו מקריבים חלבנו ודמנו ככל יתר התושבים, לשווא אנו עמלים להגדיל כבודן של ארצות מושבותינו באמניות ובמדעים ולהרבות עשרן במסחר ובקניין. בארצות, שבהן אנו יושבים כבר מאות בשנים, נחשבנו לזרים גם בעיני אלה, שאבותיהם עוד לא נאחזו בארץ, בעת שאבותינו אנחנו כבר נאנחו בה. הננו אפוא בכל מקום אזרחים נאמנים כההוגינוטים בשעתם, שנאלצו לעזוב את ארצם
לוּ נתנו לנו מנוח…"[9]
הקשר הבסיסי למסורת, הכרתה והמודעות לחשיבותה בזהותו, באורח חייו ובפועלו של היהודי היא קריטית להגדרת הציונות, על הנחות היסוד, התהליך, המטרות ואופן השגתן. הציונות האחד-העמית (על אף היותה חילונית למהדרין) היא שורשית יותר ובעלת יסודות מוצקים. היא תהליכית וסבלנית, מאמינה בצמיחה מלמטה, בהבשלה אטית, אך מהותית, ויעודה קבוע, ללא תלות בקשיים העומדים בדרך להגשמתה. הציונות ההרצליאנית לעומתה, היא ניסיון להשיג באמצעים מערכתיים- פוליטיים תנאים טובים יותר למטרות קונקרטיות, לחיים בהווה. בניגוד להרצל, שראה את הציונות כשיתוף פעולה מכני לצורך השגת מטרה המשרתת את צרכי כל הפרטים, אחד העם הציב את הייעוד הקולקטיבי, ההיסטורי, מעל הכול:
"בכל המצוות והחוקים, הברכות והקללות, אשר שׂמה לפנינו תורת משה, רק תכלית אחת נגד עיניה תמיד: הצלחת כלל האומה בארץ נחלתה, ואל אושר האיש הפרטי לא תשׂים לב… שלשלת אחת ארוכה מחברת יחד כל הדורות, מימי אברהם יצחק ויעקב עד לקץ הימים;… כי אחד הוא העם בכל דורותיו, והאישים ההולכים ובאים בכל דור אינם אלא כאותם החלקים הקטנים בגוף החי, ההולכים ומתחדשים בכל יום, מבלי לשנות במאומה תכונת האחדות הכללית של הגוף כולו."[10]
מיהם ממשיכי דרכם של הרצל ואחד העם כיום? נייר הלקמוס מונח כעת על שולחנכם. התבוננו סביבכם ועיינו היטב: עד כמה אנו מצדיקים את קיומנו בארץ כלאום ריבוני על בסיס האיום החיצוני ובאיזו מידה אנו משתיתים את זכותנו כאן על יעוד פנימי משותף? האם המדינה היא בעינינו חזות הציונות כולה, או שיש עוד מלבדה? האם יועד לה להיות עוד מדינה "ככל העמים", מקלט לילה, או שמא יש בידינו חזון לאומי, חברתי, מוסרי, הניתן לדלות מתוך אוצרות מורשתנו התרבותית והרוחנית, אשר לשם הגשמתו באנו לארץ הזאת?
[1.בנימין זאב הרצל (1860-1904), ’פתרון לשאלת היהודים‘. נדפס בהעתון ”Jewish Chronicle“ מיום 1896 17/1 בשם ”A Solution to the Jewish Question“ ]
[2.שם, שם.]
[3.שם, שם.]
[4.זהו שם העט של אשר-צבי (הירש) גינצברג (1856-1927)]
[5.אחד העם, ’הקונגרס ויוצרו‘, 1898. ]
[6.אחד העם, ’תחיה ובריאה‘. נדפס ב“השלח“ כרך ד‘ חוברת ב, 1898.]
[7.אחד העם, ’איגרת לאברהם אליהו לוברסקי‘, 1903.]
[8.אחד העם, ’הבוכים‘, 1903.]
[9.ראו מקור מס‘ 1.]
[10.אחד העם, ,לא זה הדרך!‘. נדפס ב‘המליץ‘, 1889.]
