יצירת שלום בעולם של גוונים

לאחרונה החלטנו להרים ערב משותף בבית פרת לקהילת 'השותפין' ולמקהלה. מאוד התרגשתי לקראת הערב, לא רק בגלל שלקהילה ולמקהלה יש נוכחות משמעותית בחיי, אלא גם בגלל שתהליך ההתכוננות לקראת הערב הזה (וכך גם כתיבת שורות אלו), גרם לי להבין ששתי הקבוצות האלו היו פעם חלומות בהקיץ שלא הייתי בטוחה שאי פעם יתגשמו.

תמיד רציתי קהילה משלי, קהילה שמי שחלק ממנה הוא משמעותי בתוכה. קהילה שבנויה מאנשים שאכפת להם זה מזה ברמה כזו או אחרת, וחיים בשותפות כלשהי ברמה היומיומית. במידה רבה, אני מרגישה שהחלום הזה הולך ומתגשם. חלומי השני, אותו הגשימה המקהלה, היה לשיר ללא בושה, ועם הקול הנמוך שלי, דבר שלא היה לי ברור מאליו.

הרעיון של החיבור בין "קהילה" ל"מקהלה" איננו שלי, ובשפה העברית, שתי המילים הללו חולקות את השורש המשותף – ק.ה.ל. כמו בפסוק שפותח בציווי "הקהל את העם" (דברים ל"א, י"ב), השורש הזה מחבר בין אנשים שונים ממקומות שונים, אבל בשונה מקהל מפגינים או קהל בהופעה, 'קהילה' ו'מקהלה' חולקות גם משמעות ומהות משותפת, שהיא מעבר למשתתפים עצמם. כך, במקהלה אנחנו אמנם שרים בכיף ובלי בושה, אבל על פי החזון של אסתר, שיזמה ומובילה את המקהלה, הקבוצה הזו תמיד חושבת על 'המעבר' ופועלת למען הקהילה הרחבה יותר, על מנת להעניק לאנשים מבפנים ומבחוץ חוויה משמעותית.

בערב המשותף שארגנו, שקראנו לו "קהילולם", התכנסנו כדי לחגוג את החיבור העמוק בין הקהילה למקהלה, וכדי ליצור משהו משותף וחדש ושלנו. בערב זה רציתי לדבר על הנושא של יצירה משותפת ועל האופן שבו דברים נוצרים, אותו אני פוגשת לא מעט בעבודת הצוות בבית פרת בפרט ובחיים שלי בכלל, וחושבת שהוא נושא מופלא ומורכב ששווה לעיין בו.

יש סוגים שונים של יצירה. יש דברים שנוצרים דרך מילים, ויש דברים שנוצרים דרך שירה וניגונים. לדוגמא, עצם הדיבור על קהילה מאפשר לה מקום להיווצר ולהתקיים. עוד דוגמא היא של בני זוג שמחליפים מילות אהבה, גם אם אהבה לא באמת ניתנת להסבר, אבל עצם דיבור האהבה אולי נותן מקום לחוויה ולתחושה הזו להיות. לעומת זאת, בשירה ומוסיקה, אפשר ליצור משהו ברובד אחר שהוא מעבר למילים, חיבור דרך תדר אולי פחות מוסבר. הרבה פעמים ביצירה משותפת, צריך מישהו בצד השני, שייתן קונטרה, שישמע ויקלוט את התדר שלנו, כדי שנוכל ליצור משהו יחד.

במזמור תהלים קכ"ב, דוד המלך כותב את המילים "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" על ירושלים. וחשבתי לעצמי, איך אפשר ליצור שלום ושלווה במקום של כל כך הרבה סגנונות, מחשבות ודעות, תרבויות שמתוכן צמחנו ושפות פנימיות אותן אנחנו מדברים? האם שלום הוא קיר לבן, שכולם מיישרים קו על פיו, סביבה הומוגנית כזו שחושבת ועושה אותו הדבר? או האם זהו קיר של פסיפס, של שונות?אולי ייתכן שהשלום מתבטא דווקא ביכולת להכיל את כל המגוון העצום שסביבנו, הדעות השונות, ועם זאת לשמור בו זמנית על העצמיות שלי, על השלמות הפנימית שלי. אולי זה שלום?

התהיות האלו הזכירו לי את מה שאנחנו עושים במקהלה. כדי לשיר יחד בהרמוניה, אני צריכה לשמוע את הקול שלי ולשמור עליו, לא להתבלבל ולאבד אותו, ובו זמנית לשמוע את הקולות האחרים שסביבי, לראות שהקול שלי מסתדר יחד איתם. אחרת לא תהיה הרמוניה. בעצם צריך להבין שלכל אחד, במקהלה או בקהילה, יש קול ייחודי, בגוון שונה, וכל קול הוא חשוב ומוסיף ובעל נוכחות, אבל שום קול הוא לא יפה כמו החיבור של כל הקולות יחד.

אני מאחלת לנו שנוכל לשמוע את הקולות שסביבנו, ואף יותר מכך, לצאת מתוך נקודת הנחה שמי שלידי, יש לו קול אחר, מסקרן, ששווה להכיר אותו. באותה הנשימה, אני מאחלת שנדע לשמור על הקול הפנימי שלנו ולדעת שגם הוא שווה הרבה. אולי כך נוכל ליצור הרבה דברים טובים באמת, להגשים חלומות, יחד, ולהביא שלום להיכל.

(הדברים נכתבו בהשראת הרב איתן צוקר ולילה קורן)