הם מתרחקים. קולות שהיו כה קרובים וממשיים מתפוגגים כצעקה ברוח.
קולות של רגליים בעפר דרכים בין צמחים שאינם מוכרים לעין. קולות של טבע בשקט חודר עצמות. של מים זולגים בין חלוקי הנחל, של צרצר חורק לאורך הדרך. של גחליליות שקטות לעת ערב, המפיצות אור שלא ראית כמוהו לפני כן. קולם של זמזום דבורים מרתיע בשעת בוקר מוקדמת.
קולות שלא שמעת קודם. קולות של רכב מתנדנד בכביש לא סלול, קולה של אימת הלילה בשממה המנותקת, שממה ששום זעקה לא תישמע בה. קולות של עמידה על סף התהום בראשו של הר גבוה כל כך עד כדי מחסור באוויר לנשימה. קולות שהתערבבו בהמולה גדולה. בתזוזה של שוק סוער בצבעוניותו המתחלפת. בקולו של סוחר עני המבקש תשומת לב, או בקול חליל עתיק בסמטה צדדית, קול קסם שלוקח אותך רחוק.
הם נעלמים ביום-יום. קולות של אנשים זרים. שעושים ומאמינים אחרת, אך בוכים ושמחים בדיוק כמוך. אנשים הממלמלים הברות לא ברורות בטונים משתנים, בצחוק רם, בידיים מבארות. זרים, אך מובנים יותר משחשבת שיהיו. גם האנשים המוכרים ייעלמו אט- אט. קולות מנוכרים שהפכו חברי אמת לרגע קצר או יותר מזה. אותם אנשים ח, לקו אתך חוויות מרגשות ומפחידות בעת ובעונה אחת, כאלה שעצרו את נשימתך. חוויות של פעם ראשונה שלא תשכח לעולם, באותן חוויות אתה תיאחז בעתות מצוקה.
אִתם ייעלם גם הקול האחד הזה שעשה בך משהו, שריכך את נגינתך, שהצליח לשנות את הקצב, והתפוגג כלא היה.
הם מהדהדים בראשך, כצליל משיר ישן ומוכר בניחוחו של מסע מתוק. מחזירים אותך למה שהיה או לאיך שצריך להיות.
ומפעם לפעם, אתה אפילו מצליח להיזכר ולהביא אותם ארצה באותה שלמות שהיו שם. בטונים מכוונים ובמילים מדויקות, בדיוק כפי שאתה רוצה שיהיו.
