בלעם נקרא על ידי מלך מואב כדי לקלל את בני ישראל המתקרבים אליהם. א–לוהים נגלה לבלעם בלילה ומניא אותו מכך, אך במחשבה שנייה מורה לו ללכת למואב, ובמקום לקלל, לברך את בני ישראל. בדרך מתרחשת אחת הפרשיות המוזרות בתנ“ך ¹, שגיבוריה הם אתון מדברת, מלאך חמוש בחרב ורוכב מבולבל. אני רוצה לטעון, שבסיפור המשונה הזה מסתתר משל פמיניסטי הנושא בשורה משחררת על חינוך ומוסר. כדי לפרוש את טענתי אני מזמינה אתכם לקריאה צמודה של הטקסט, שבה אשלב קטעים ממשנתה של קרול גיליגן, פסיכולוגית ופילוסופית יהודיה אמריקנית.
גיליגן, ד“ר מהארוורד, יצאה בספרה ² נגד הנחות יסוד בהיסטוריה והפסיכולוגיה המערבית, בטענה שהן מייצגות רק את הקול הגברי באנושות. היא נתנה ביטוי לקול הנשי, הגדירה אותו, והסבירה את חשיבותו המכרעת עבור נשים ועבור החברה בכלל. כהוגה רדיקלית מ“הגל השני“ של הפמיניזם, גיליגן אולי הייתה מתפלאת להיווכח כי טענותיה כבר נשמעו לפני אלפי שנים, בקולה של אתון.
"ויקם בלעם בבוקר, ויחבוש את-אתונו; וילך, עם-שרי מואב. וייחר-אף אלוהים, כי-הולך הוא, ויתייצב מלאך יהוה בדרך, לשטן לו; והוא רוכב על-אתונו, ושני נעריו עימו." כדמות נשית, האתון מתחילה את הסיפור מעמדה של נחיתות. הסיפור בכלל עוסק בבלעם, והיא מוזכרת רק בדרך אגב. בלעם הוא הפעיל (קם, חובש, הולך), האתון נפעלת. בלעם למעלה, האתון תחתיו. "ותרא האתון את-מלאך יהוה ניצב בדרך, וחרבו שלופה בידו, ותט האתון מן-הדרך, ותלך בשדה." כבר במשפט השני טמון זרע החתרנות, כשהאתון מקבלת תפקיד בסיפור. היא הופכת ממושא של בלעם לנושא (סובייקט) בפני עצמה. כאן גם מסתבר כי היא רואה דברים אחרת ממנו: הוא רוצה ישר, היא רוצה נטוי. הוא רוצה דרך, היא רוצה שדה. מנקודת מבטה של גיליגן, ההבדלים בין ראיית האתון לזו של בלעם אינם מקריים, ומעידים על ההבדלים התרבותיים בין נשים לגברים. החינוך הגברי מכוון לחיי העבודה והמדינה – חשיבה ’בגדול‘, רציונליות, חתירה למטרות. לעומת זאת, החינוך הנשי מכוון לחיי המשפחה והבית – שימת לב לפרטים הקטנים, דאגה, התחשבות. כתוצאה מכך, גם תפיסתם של נשים וגברים את המציאות שונה: גברים חותרים לכללי צדק אובייקטיביים וכלליים, בעוד אצל נשים השיפוט תמיד תלוי בנסיבות ובנפשות הפועלות. ההבחנה הזו מבהירה את המחלוקת בין השניים: בלעם בסך הכול חותר למטרה במהירות האפשרית, שהרי בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד. האתון, לעומתו, אינה פועלת על פי הכלל אלא מסתכלת על הדרך, ומוכנה לסטות לשדה כאשר הנסיבות משתנות.
"ויך בלעם את-האתון, להטותה הדרך. ויעמוד מלאך יהוה, במשעול הכרמים–גדר מזה, וגדר מזה. ותרא האתון את-מלאך יהוה, ותילחץ אל-הקיר, ותלחץ את-רגל בלעם, אל-הקיר; ויוסף, להכותה. ויוסף מלאך-יהוה, עבור; ויעמוד במקום צר, אשר אין-דרך לנטות ימין ושמאל. ותרא האתון את-מלאך יהוה, ותרבץ תחת בלעם; וייחר-אף בלעם, ויך את-האתון במקל."
אין תקשורת של ממש בין האתון לבלעם, וכך במהרה ההבדלים בראיית העולם מובילים לקונפליקט: הוא מושך לכאן, היא לשם. לכאורה, יש כאן מפגש פשוט של נקודות המבט השונות: ”בלעמים ממאדים, אתונות מנגה“. אך מה קורה במפגש? האתון נלחצת, בלעם כועס. האתון רובצת, בלעם מכה. הפסיביות של האתון מול הפגנת הכוח של בלעם משקפת את חוסר האונים שלה מולו. ואכן, כפי שטוענת גיליגן, נקודת המבט הנשית אינה נחשבת שווה אלא מצויה בנחיתות מובנית. למרות תפקידה החשוב של האתון, ולמרות שבלעם תלוי בה, אצלו נמצא הכוח. הוא לוקח את כניעותה כמובן מאליו ומכה אותה למרות שמעשיה שומרים עליו. לא עולה בדעתו שהיא רואה משהו שהוא לא רואה, והוא מצפה ממנה לציות עיוור (תרתי משמע). כמובן, שהמצב הזה פוגע גם בבלעם עצמו, אך הוא אינו מצליח להשתחרר מהדפוס המוכר.
"ויפתח יהוה, את-פי האתון; ותאמר לבלעם, מה-עשיתי לך, כי הכיתני, זה שלוש רגלים." תפנית דרמטית – בדיוק כשנראה שהולכים למבוי סתום, יד א-לוהים מתערבת. לא סתם א-לוהים, הא-לוהים של גיליגן, אלוהי הקול השונה. כשהאתון פותחת את פיה נפתח דף חדש בעלילה, שכן הקול שניתן לה מאפשר לה להשתתף באופן פעיל בדיאלוג ובקבלת ההחלטות.
"ויאמר בלעם לאתון, כי התעללת בי; לו יש-חרב בידי, כי עתה הרגתיך." בלעם מופתע: ”מה פתאום את מתלוננת? זו את שמתעללת בי. תאמיני לי, חבל שלא הרגתי אותך“. המעמד עבור בלעם מלחיץ. פתאום הוא צריך להקשיב למי שעד כה סבלה בשקט.
"ותאמר האתון אל-בלעם, הלוא אנוכי אתונך אשר-רכבת עליי מעודך עד-היום הזה–ההסכן הסכנתי, לעשות לך כה?" האתון יכלה לכאורה להשתמש בקולה כדי לענות לבלעם באותו מטבע, ולהוכיח לו שהיא צודקת: ”אידיוט, אתה לא רואה שיש שם מלאך עם חרב?!“. גישה כזו הייתה מתאימה למה שכינתה גיליגן ’אוריינטציה של צדק‘ – מוסריות גברית, שמתבססת על חוקי ההיגיון³. אבל, האתון לא משתתפת בשיח הזה. היא פונה לבלעם מתוך ההקשר של מערכת היחסים ביניהם: ”תגיד בלעם, כמה זמן אתה מכיר אותי? אי פעם רציתי לעשות לך רע?“ היא מדברת מתוך מה שכינתה גיליגן ’אוריינטציה של דאגה‘, מוסריות נשית שנשענת על רגישות ואחריות לאחר.
"ויאמר: לא." עם טענה כזו קשה להתווכח, ובלעם נאלץ להסכים.
"ויגל יהוה, את-עיני בלעם, וירא את-מלאך יהוה ניצב בדרך, וחרבו שלופה בידו; וייקוד וישתחו, לאפיו. ויאמר אליו, מלאך יהוה, על-מה הכית את-אתונך, זה שלוש רגלים; הנה אנוכי יצאתי לשטן, כי-ירט הדרך לנגדי. ותראני, האתון, ותט לפניי, זה שלוש רגלים; אוליי נטתה מפניי, כי עתה גם-אותך הרגתי ואותה החייתי."
בחלק זה בסיפור טמונה בעיניי המהפכה האמתית. מלאך ה‘ בכבודו ובעצמו מתגייס לעזרת גיליגן ומזהיר את בלעם: ”הכיוון שאתה לוקח מסוכן. לא רק האתון סובלת מכך שאתה לא שומע בקולה, אלא קודם כל אתה. היא אמנם מדברת בקול שונה, אבל חשוב שתקשיב לה“ המלאך מאמץ את גרסת האתון עד כדי כך שהוא מאיים להרוג את בלעם על שהכה אותה.
"ויאמר בלעם אל-מלאך יהוה, חטאתי–כי לא ידעתי, כי אתה ניצב לקראתי בדרך; ועתה אם-רע בעיניך, אשובה לי." בלעם נוכח כי הידע השכלי שלו מוגבל, שגם הצדק האובייקטיבי הוא עניין של נקודת ראות. מתוך ההכרה בחסרונו הוא גם מכיר בתלותו באחר, ומאמץ דפוס ’נשי‘ של הישענות על המלאך כדי לשפוט מה טוב ומה רע. אך מכיוון שזהו טקסט פמיניסטי ולא אגדות האחים גרים, אין פה ’הפי אנד‘. בלעם מבין את חטאו כחטא כלפי המלאך (הגבר) ולא כלפי האתון. האתון לא הופכת לנסיכה, אלא ממשיכה למשוך בעול. ובכלל, הסיפור חוזר לעסקי הגברים – מלחמות, התנצחויות ומנגל.
ואכן, סוף מושלם זה לדיסני – לא לפמיניזם. המאבק על השמעת הקול הנשי הוא מאבק מתמשך, שחלק מאויביו בלתי נראים. המשלת האישה לאתון אולי נשמעת קשה, במיוחד לנו הנשים שרואות את עצמנו משוחררות, אבל ההשתקה שגיליגן עוסקת בה עדיין פועלת בחיינו: מ‘תהיי יפה ותשתקי‘, דרך השתקת שירת נשים ועד ליחס מזלזל כלפי סגנון הנהגה נשי (ע“ע דפני ליף). החינוך עדיין לא מעודד אותנו לבטוח בעצמנו, בגופנו, ולהישיר מבט למציאות גם כאשר אנחנו רואות דברים אחרת. בהקשר זה, אני מסכימה עם גיליגן שהמאבק לפתיחת פי האתון עוד לא הוכרע.
עם זאת, בניגוד לגיליגן אני לא מסכימה שאוריינטציית הדאגה היא חלקן של נשים בלבד. בתחומים של חינוך ושינוי חברתי מתגלים אותם סממנים של ה‘אתוֹניוּת‘ מהסיפור: התחושה שיש עול כבד לסחוב, ולא תמיד רואים את הסוף, הניסיון לסטות מהדרך המרכזית והמחירים הכבדים שיש לכך, התסכול מכך שהתרומה העצומה לא זוכה להכרה, והאחריות, שלמרות הקושי לא מאפשרת לנהוג אחרת.
לכל האתונות שבנו, נשים וגברים, מעשייה זו היא בעיניי משל של תקווה. הרי א-לוהים בחר להתגלות דווקא לאתון, העניק לה קול והתייצב לצידה. אז אם א-לוהים עוד לא נגלה אלינו, נסתפק בינתיים בקרול גיליגן… כדי לא לשכוח, כמה חשוב הקול השונה של האתון.
[1.במדבר, כ“ב, כ“א-ל“ד.]
[2.גיליגן, קרול, בקול שונה – התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה. ת“א: ספרית הפועלים, 1995.]
[3.Gilligan, Carol, Remapping the moral domain: New images of the self in relationship. Essential papers on the psychology of women, New York, NY, US: New York University PressZanardi, Claudia (Ed), (1990). viii, 510 pp.]
