סופרלטיבים רבים ניתן להעניק למגילת העצמאות – היא היסטורית, היא מכוננת, היא חשובה, היא יפה, היא אנושית, היא ישראלית ועוד ועוד. אך דבר אחד לא ניתן לומר עליה – היא אינה קדושה. למעשה, זה חלק מיופיה – היא כה אנושית, הטקסט זועק "פשרה", זועק "הנה דילגנו מעל מוקש", החתימות עקומות, משתפכות, החותמים לא מייצגים.
לא ניתן לקרוא את מגילת העצמאות היום תוך התעלמות מהמצב הסובב אותנו – המגילה אומצה על ידי "מתנגדי הרפורמה", היא נתלית על חומות העיר העתיקה כמחאה, ומורמת על נס בהפגנות בקפלן, ואכן היא משקפת במידה רבה את השקפת העולם של אותו מחנה. מאידך, ובניגוד לדגל ישראל שמהווה במידה רבה קונצנזוס בשני הצדדים, לא תראו את מגילת העצמאות בהפגנות "תומכי הרפורמה", ולמעשה חלק גדול מהעם מנוכר לה. ואכן, גם בזה יש מידה רבה של אמת – רק שניים מבין שלושים ושבעה חותמי המגילה היו מעדות המזרח; רק שתיים מבין השלושים ושבעה היו נשים; אין ולו נציג ערבי אחד; ישנן שלוש פסקאות המוקדשות לשואת יהודי אירופה, ואילו לשואה ולפוגרומים שחוו יהודי שאר הארצות אין זכר, כאשר יהודים אלה מוזכרים רק במשפט " […] ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל […] ", וכמו כן אין זכר לתושבי הישוב הישן – המגילה (כמו המדינה כולה) נוסחה על ידי התנועה הציונית האירופית, הגברית, והחילונית ברובה, ואת ההשלכות של עובדה זו אנו חווים על בשרנו היום. כמובן שאין בדבריי אלה ביקורת כלפי מנסחי המגילה ומקימי המדינה, הם הקימו מדינה באורח פלא ובתנאים בלתי-אפשריים, תוך עמידה על עקרונות לצד יכולות פשרה שאני מאחל לכולנו היום, ואיני רוחש אליהם אלא כבוד והערצה. עם זאת, הסיפור שהם סיפרו אינו הסיפור של מדינת ישראל בשנתה ה-75.
בשנתה ה-75 מדינת ישראל היא מדינה מגוונת בהרבה משהייתה ערב הקמת המדינה; היא מדינה שזכרון השואה אינו הגורם שמוביל אותה, ושהקונצנזוס סביב השואה הולך ונסדק בה; היא מדינה ש"פותחת לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי", אבל רק אם אותו יהודי עונה להגדרות מסוימות מאוד; היא מדינה שבהחלט לא פועלת "בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948"; היא מדינה שבקושי מקיימת, וספק אם רוצה לקיים את החזון "תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות"; היא מדינה שלא מספקת "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל […] אזרחות מלאה ושווה ו[…] נציגות מתאימה בכל מוסדותיה".
חזון מגילת העצמאות מופתי (בעיניי), אולם בבואנו לקרוא אותה, ולהעלות אותה למעמד של טקסט קדוש, עלינו לזכור שההקשר ההיסטורי שממנו נבעה אינו ההקשר ההיסטורי של חלקים גדולים באוכלוסייה, ושקולם לא נשמע בעת ניסוח המגילה; כמו כן, עלינו להיות כנים עם עצמנו ולשאול האם אנו מוכנים להמשיך לאחוז את החבל בשני קצותיו ולהתייחס למגילה כאל טקסט קדוש בעוד אנו מתעלמים באופן מופגן מעקרונותיה הבסיסיים ביותר.
