רגע של שינוי

זה קרה לפני כ-6 שנים. אני יורד מהאוטובוס מול בנייני האומה, אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת. מולי אני רואה את הדגלים של המרתון מתנוססים בעוז. אז לא לגמרי הבנתי מה המשמעות של 'מרתון', עוד הייתי רחוק, המילה הייתה לגמרי זרה לי. אבל כמו תמיד, אני סקרן לדברים חדשים, שמתי פעמיי לכיוון בנייני האומה. באותו ערב נערכה במקום 'חלוקת ערכות' לרצים, למרתון שהתקיים ביום למחרת ברחובותיה של ירושלים.

נכנסתי כולי פנימה – 'כולי' שהיה אז למעלה מ-90 ק"ג – וראיתי מלא אנשים עוברים בין דוכני בגדי הספורט; אולם מלא, שרק מבקש שאכניס יד לכיס ואשלוף ארנק. הסתובבתי בין אותם אנשים, שחלקם כבר היו בדרכם חזרה ובידיהם שקיות הערכה למרתון, הולכים בראש מורם ובגאווה גדולה לריצת ה'מרתון' שלהם. לא יכולתי להרגיש אז חלק, כי מעבר לרקמות השומן שהצטברו במהלך חיי על גוף לא גבוה במיוחד, חצץ שם משהו ביני לבין עצמי וביני לבין העולם שבחוץ. בעולם שבו התעצבתי חיי הגוף היו מותרות, וכך עם השנים גם הגוף שלי נהפך לי לזר, ולא חשבתי על עצמי שאני 'שמן'.

לצד כל החגיגה הגדולה של דוכני המכירות, המוסיקה והספורטאים שרצו הלוך ושוב, התקיימה חלוקת הערכות, ובהמתנה בתור המשתרך קלטתי בזווית העין אדם מבוגר ממני בהרבה, בעל גוף שאינו נושא משקל פחות ממני, ממתין כמו כולם בהבעת פנים שמחה, כמו אומר בביטחון "למרות גודלי (תרתי משמע) אני לוקח את הריצה הזו בבטחה". ולא זו אף זו, שאותו רץ עמד בתור של החצי מרתון.
עמדתי משתאה למולו, אפילו לא יודע מה הוא אותו 'זה', שתפס אותי, אבל החלטתי שבשנה הבאה גם אני אעמוד פה בתור לקבל ערכה, למרות הכל.

ימים קרירים היו הימים בהם יצאתי מביתי לריצות הראשונות שלי בגן סאקר, שהתחילו ב-3 דקות ריצה. יותר מהקושי הפיזי בריצה ובנשימות, היה לי מאתגר לשאת את המחשבה איך אני, בתפיסה שלי את עצמי ככבד משקל, מתמודד עם זה?! לא פעם תקפו אותי מחשבות של ייאוש ופחד שנבעו משנים של הגדרות והגבלות ששמתי על עצמי, שאולי זה גדול ממני, ודי, מה אני צריך את כל זה.

עם הזמן עלה מספר המטרים בכל ריצה והתמדתי להתאמן 3 פעמים בשבוע. אחרי כמה חודשים הצלחתי להקיף בריצה את כל הגן, ובאותו זמן גם הצטרפתי ללימודים על תזונה במכללת רידמן, כדי לדעת איך אני גם אוכל בצורה טובה ובריאה.

אחרי שנתיים, בתאריך 16 למרץ 2012, העליתי בפיד בפייסבוק את הפוסט הבא, בצירוף תמונה של חנון מיוחד עם מספר רץ שלא אשכח, 6229: "הגשמתי… סיימתי היום חצי מרתון ירושלים בזמן 02:12:54. תודה. תודה לכל החברים שעודדו, סימסו, התקשרו, העירו, תודה לכל אלה שהזכירו לי "לא לשכוח לנשום תוך כדי", תודה, למאמנים/המורים שלימדו אותי קצת על החיבור בין גוף לנפש, עם המון אהבה, שבת שנפלאה לכולנו!".

היום, אחרי זמן, אני מבין שלא רקמת השומן הפרידה ביני לבין עצמי, ביני לבין העולם, אלא רק התפיסה שלי את עצמי. הגדרות של שנים שעוצבו בי כחלק מהחברה וחלק מפחד שלפעמים משתק. הגדרת הזהות היא שחצצה. מאז ועד היום נחשפתי למגוון עולמות שבעבר לא הייתי חושב כלל להיות שייך לחלק מהם. כבר כמה שנים שאני רוקד קונטאקט ועושה עוד מלא דברים שקשורים לתנועה ולאחרונה התחלתי לטפס.

מעבר לדברים הללו, החוויה המשמעותית בשבילי הייתה להיות פתוח לדעות, למחשבות, להתנסויות ולהשקפות עולם שונות, שגם בהן אני יכול לקחת חלק. וכשאני מביט במדליה, זה תמיד מזכיר לי שאני עדיין צריך לנטרל ולשמוט את אותן זהויות שמעכבות וחוסמות אותי מעולם שיש בו כל כך הרבה הזדמנויות להתחבר לחוויות שרק מוסיפות עוד צבע ונופך ובעיקר מלאות שמחת חיים!