רואים רחוק רואים קרוב

• הדברים הבאים הם עיבוד לדרשה שנמסרה בעל-פה בבית פרת ירושלים 

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (שמות א, א) 

פרשתנו נפתחת בתחושת דה ז'ה וו קלה: הרי כבר  בספר בראשית (מו, ח), לפני שתי פרשות בלבד, רגע אחרי שהאחים גילו ליעקב שיוסף חי, רגע לפני המפגש המרגש בין יעקב ליוסף, סיפרו לנו על "שמות בני ישראל הבאים מצרימה". 

אולי חזרה זו מתפקדת באופן סיפורי-טכני: אנחנו מתחילים ספר חדש, ובעצם דור חדש, וחלק זה המופיע בפתיחה הוא מה שאנחנו מכירים כ"בפרקים הקודמים…", והנה אפשר להמשיך. 

אבל רש"י מציע אחרת: משמעות החזרה לפי פירושו היא "להודיע חיבתן" של בני ישראל בעיני הקב"ה. לפי רש"י, אם אני אוהבת מישהו אז אני קוראת בשמו גם כשהוא נכנס וגם כשהוא יוצא, ברגע הפרידה. במילים אחרות, אני לא מתרגשת מנוכחותו רק כשהוא נכנס, אלא גם כשהוא הולך. 

בעיניי, על-פי הקריאה של רש"י, הפרשה שלנו נפתחת בהצהרת אהבה. בדברים הבאים בחרתי להרכיב את המשקפיים שרש"י הציע לגבי הפתיחה, ולהתבונן בפרשה כולה כפרשה של אהבה. וזאת למרות הסבל והשעבוד שנוכחים בה. אני אציע כאן, בעקבות חז"ל ופרשנים מאוחרים, כמה רגעים של מחשבות ולימודים על אהבה. 

"וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה… וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת… וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם… וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָֽאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר ה': רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם…" (שמות ג, ב-ז)

אחד המראות המפורסמים בתורתנו ולא מעט דובר בו. אך הפעם ארצה שנתבונן במערכת היחסים המתוארת בו. אפשר להבחין בקלות כי הפועל שחוזר על עצמו לאורך הפסוקים קשור בראייה – גם של אלוהים וגם של משה. מהי משמעות החזרה והאם אני יכולה ללמוד ממנה משהו על הראייה בתוך מערכת יחסים? 

לפי המדרש הבא הראייה של אלוהים היא ראייה אמפתית, ראייה קשובה:

"וירא מלאך ה' אליו" […] א"ר ינאי מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש כן אמר הקדוש ברוך הוא כביכול (תהלים צא) "עמו אנכי בצרה", […] ואומר (ישעיה סג) "בכל צרתם לו צר", א"ל הקדוש ברוך הוא למשה אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרוים בצער הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים כביכול אני שותף בצערן (שמות רבה, פרשת שמות פרשה ב)

כיצד המדרש מבין את התיאור שאלוהים הראה את עצמו? יש לא מעט דימויים למערכת היחסים בין אלוהים לישראל, וכאן במדרש זה מופיע אחד מן הדימויים הנדירים  – אלוהים הוא תאום של ישראל. אני מגיעה ממשפחה של תאומים, כך שאני מכירה מקרוב את התחושות העמוקות, התקשורת המיוחדת שתאומים חולקים. כאן אלוהים, בדומה לתאום, שותף לצער ולא רק מתבונן בו מן הצד. חז"ל קוראים לתוך הפסוקים מפרשתנו פסוקים מתהלים ומישעיהו ולומדים מהם שאלוהים רואה, רואה באופן אמפתי וקשוב את הצרה של עם ישראל במצרים. ואנחנו יודעים שגם בסוף הוא יושיע, אבל רגע לפני, הוא ממש איתם. 

דבר עמוק נוסף על הראייה מגלה לנו הכלי יקר (פירוש על התורה שנכתב על ידי רבי שלמה אפרים מלונטשיץ במאה ה-17). הפעם על ראייתו של משה:

אסורה נא ואראה. ענין הסרה זו היא להתרחק מן המקום ההוא […] צא ולמד מאור השמש שכל עוד שיתקרב האדם אל האור ההוא אינו יכול להסתכל בו […] כך אור זה שהיה בסנה לגודל אורו לא היה יכול משה להסתכל בו ולהתבונן במהותו, […] ולפיכך אמר אסורה נא מכאן להתרחק מן המקום ההוא כי אז אראה בו מדוע לא יבער הסנה […] כי מתחילה היה סבור שהסנה בוער ממש, וכאשר סר לראות קצת היטיב לראות יותר ממה שראה קודם שסר לראות, וראה אז כי אינו בוער כלל על כן אמר מדוע לא יבער. (כלי יקר שמות פרק ג)

שואל הכלי יקר, מה הכוונה ב'אסורה ואראה'? ומשיב, כי פעמים צריך להתרחק כדי לראות. בדומה לשמש שהתבוננות בה מתאפשרת רק ממרחק, כך ראייתו של משה את הסנה: רק כשהוא התרחק הוא יכול היה לראות. רק אז הוא יכול היה להבחין כי הוא בכלל לא בוער. משה מלמד אותנו כי בכדי לראות דברים גדולים, כדי להצליח לינוק מהאור שבהם, לפעמים נדרש מרחק. לפעמים דווקא המרחק הוא שמאפשר את הראייה המדויקת, הראייה שתוביל לקרבה. 

בהמשך אנו נוכחים לראות כי התגובה האינסטינקטיבית של משה כשאלוהים התגלה אליו הייתה להסתיר את פניו, לא לראות. האם הסתרת הפנים הייתה המעשה הנכון בסיטואציה?

"ויסתר משה פניו" […] ר' יהושע בן קרחה ור' הושעיא, אחד מהן אומר: לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאלולי לא הסתיר פניו, גלה לו הקדוש ברוך הוא למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף בקש לראות, שנאמר: "הראני נא את כבודך" (שמות לג). אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך כי "לא יראני האדם וחי" – כשבקשתי לא בקשת […] ור' הושעיא רבה אמר: יפה עשה שהסתיר פניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה, לא לאכול ולא לשתות, ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" (שמות לד). (שמות רבה, פרשת שמות פרשה ג סימן א)

החכמים במדרש חולקים האם משה התנהג כראוי כאשר הסתיר את פניו. לפי ר' הושעיא משה עשה יפה,שהרי זוהי התגובה המכבדת במעמד שכזה. לעומת זאת, ר' יהושע מגנה את תגובתו של משה: משום שמשה הסתיר את פניו בסנה, אלוהים סירב להיראות לפניו בהמשך כשמשה ביקש זאת. 

"כשביקשתי לא ביקשת" –חוסר התיאום בהתגלות. בעיניי, הצעתו של ר' יהושע לרגע הזה שבו משה הסתיר את פניו הוא אחד התיאורים החשופים והאינטימיים שפגשתי – אלוהים רצה להיחשף, להראות את עצמו, אבל משה הסתיר את פניו. המדרש מגלה לנו משהו עמוק – 'סוד הטיימינג'. היכולת להיחשף ברגע הנכון, ברגע שבו יש רצון הדדי. אפשר לנסות לראות זאת גם מן הכיוון השני, ואנסה להסביר:  אני לא יודעת כמה פעמים גם אתם חוויתם בחייכם את התחושה ש"רואים לי", במובן זה שחושפים משהו שלא הייתי רוצה שיראו, לא ברגע זה. תחושה שגורמת לי להרגיש עירומה. כלומר, הצד השני חשף בתוכי משהו כשאני עוד לא הייתי מוכנה. לעומת זאת, הרגעים המזככים ביותר הם דווקא אלו ש"רואים אותי". רגעי החשיפה שלנו, של הפנים שלנו, זקוקים לתזמון מדויק, כדי שהחשיפה תבנה את הקשר ולא תערער אותו. 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. (שמות ג, יג – טו)

התחלנו בשמות ונחתום בשמות – כשאלוהים שולח את משה אל בני ישראל לספר על ההצלה הצפויה, אחת הבקשות של משה לאלוהים הוא שמו של אלוהים. שהרי ישראל ירצו לדעת מי שלח את משה. תשובתו של אלוהים: 'אהיה אשר אהיה', תגיד להם לבני ישראל ש'אהיה' שלח אותך. 

שם מיוחד לא? אני רוצה להציע פרשנות אחת לשם הזה בעקבות שירה המפורסם של קרול קינג:

Carole King – You've Got a Friend

You just call out my name

And you know, wherever I am

יש בפרשנות הזו מעין הבטחה נצחית לנוכחות תמידית. ובעקבות קרול קינג אני מנסה לחשוב, מה אלוהים מנסה להגיד כשהוא אומר שזה שמו?  לתת ביטחון? אז למה הוא לא אומר אני איתכם? ממש עכשיו? מדוע הוא מצביע רק על העתיד? למה הוא מייצר מרחק?  ואני חושבת לעצמי, אולי לפעמים העומק של הקשר לא מתגלה במה שאני יכולה לאחוז עכשיו, אלא ביכולת שלי להאמין ולסמוך על הדבר שיקרה בעתיד. התגלות והעמקה של הקשר שיחשפו במרחק הזמן. אני חושבת שהביטחון הזה נוצר כשאנחנו יודעים שיש לנו סיפור משותף. אלוהים מזכיר לנו שהוא אלוהי אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ומתוקף הסיפור המשותף שלנו, השרשרת המשותפת, הברית, נובעת נוכחותו האינסופית.