לפני כמה שנים, התגוררנו בקיבוץ בדרום הארץ.
באותה שנה היה חורף סוער במיוחד וגל גשמים החריב כמעט את כל תשתית הבוסתנים והחקלאות של היישוב. הגידולים נפגעו באופן בלתי הפיך, מערכות השקיה נעקרו ממקומן, שבילים נמחקו מעפר ומבוץ…
בשוך הסערה (ובשוך הריקודים העליזים של ילדי המדבר הצמאים לגשם) ישבו לפגישה צוות החקלאות של הקיבוץ, להעריך נזקים, לחשוב יחד איך מתחילים לשקם את החורבן, ו…לשאול יחד שאלות קיומיות, שכן כנהוג באותו המקום, כל פעולה פרקטית תחילתה בדיון קיומי על מצבו של האדם והאנושות.
אחד מחברי הצוות העלה את השאלה המוצדקת "איך זה שכשסערה מחריבה ככה את החקלאות שלנו אנחנו לא כועסים אלא מקבלים את הדין בהכנעה, אבל כשאדם עושה לנו דבר דומה אנחנו כועסים עד כדי אובדן עשתונות?" צוות החקלאות הקדיש את אותו היום לדיון בשאלה האם אנחנו יכולים להסתכל גם על הכוחות האנושיים הפועלים בעולמנו, כעל כוח טבע ששולט בנו לא פחות ממזג האוויר?
בטבע קיימים שני סוגים של דפוסי שינוי. הראשון הוא שינוי מחזורי וצפוי, כדוגמת מחזור הלבנה, עונות השנה, גאות ושפל, צמיחה ושלכת… אך ישנם בטבע שינויים רבים שאינם מעגליים או עקביים – החל מרעידת אדמה ושטפון, דרך בצורת ארוכה ועד הבלחה של קשת בענן.
בימים אלה אנו פוגשים (בשלישית) מערכת שהורגלנו לתפוס אותה כבעלת מחזור השתנות צפוי (אחת לארבע שנים) שמתנהגת כמו מזג אוויר שיצא מכלל שליטה – שינוי תכוף, מהיר, קיצוני. בשונה ממזג אוויר, יש לנו את הכוח לפעול במערכת הפוליטית ולהשפיע עליה, אך במידה רבה – ובוודאי בנקודת זמן זו בה ההכרעה לצאת לסיבוב נוסף של בחירות כבר התקבלה, בואו ונשאל את השאלה: מה יקרה לחיינו אם נקבל את הדין כמו היה מזג אוויר סוער ומפתיע? ולא – איני מציעה לקבל את הדין בהכנעה אדישה ופסיבית. אלא להיפך – קבלת הדין יכולה להזיז אותי מהמקום הביקורתי וה"מקטר" למקום צופה ומשתאה, צופה וסקרן, סקרן ויצירתי.
ברגעים אלה יש לנו הזדמנות לאפסן במגירה את האיכויות הנפשיות הנהדרות הנקראות "יציבות", "בטחון" ו"עקביות", ולהחליפן בתכונות נפש נפלאות לא פחות – קוראים להן "גמישות", "סקרנות" ו"התחדשות". יש לנו הזדמנות לשמן מבפנים את שרירי הנפש ולרקוד ריקוד אחר. ריקוד של גשם במדבר.
