אז צריך לדעת או לא צריך לדעת?
במסכת מגילה מובאת אמרתו של רבא: “מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” (מגילה ז’ ב”ע). מיד אחרי אמרה זו מביאה הגמרא סיפור על רבה ועל רבי זעירא, שנראה כמסייג אמירה זו. הפרשנים חלוקים ביניהם בהבנת כוונתו של רבא וכוונתה של הגמרא, ובשאלה כיצד יש לפסוק להלכה: כך מחד גיסא רש”י מפרש “בסומי = להשתכר ביין” , הרי”ף והרא”ש מבינים את דברי רבא כפשוטם, וכך נפסק בשולחן ערוך. מאידך גיסא, המאירי, הרמ”א והמשנה ברורה פוסקים שאין להשתכר מחמת הסכנה לעבור עברות במצב זה. ביניהם נמצאים למשל הרמב”ם והשפת-אמת, שסבורים אמנם שיש להשתכר, אך לא עד כדי אבדן יכולת להבדיל בין טוב ורע. מכיוון שאלו גם אלו דברי אלוהים חיים, כל אחד מאיתנו נותר עם פרשניו המועדפים, ובינתיים אני אנסה להאיר מזווית נוספת את שאלת הידיעה בין ארור המן לברוך מרדכי.
“עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”
נושא הידיעה בין טוב לרע מלווה אותנו כבר מפרשת בראשית ה, היא עם העץ ההוא. האיסור על אכילה מפרי עץ הדעת היה אחד הראשונים שקיבלנו מהקב”ה, והוא מעלה שאלות רבות: כיוון מחשבה אחד הוא שבעצם הקב”ה צפה שנאכל ממנו, וזו הייתה רק דרכו לשלוח אותנו לדרכנו עם מסר מסוים (מהו?). כיוון מחשבה שני הוא שבאמת לא היינו אמורים לאכול ממנו, ואכילה זו היא החטא הקדמון שלנו (ואז מדוע אסרו עלינו ידיעה זו?). כיוון מחשבה שלישי הוא שידיעת טוב ורע בכלל לא הייתה העניין כאן, אלא היכולת שלנו להתאפק (ואז זהו מעין מבחן משמעת).
מה משמעות ידיעת טוב ורע בהקשר הבראשיתי? הדבר הראשון שקורה לאדם ולחווה אחרי האכילה הוא להבין שהם עירומים, להתכסות ולהתחבא. לאחר מכן אנחנו שומעים שאדם ידע את חווה אשתו. מכאן הנוצרים לקחו את החטא הקדמון שלהם.
מה משמעות ידיעת טוב ורע בימינו? מבחינת המשפט הפלילי, האבחון הפסיכולוגי של אדם כמסוגל להבחין בין טוב לרע הוא הקריטריון להעמדה לדין; בפילוסופיה, תחום האתיקה כולו נסוב סביב השאלות לגבי הטוב והרע, לגבי הראוי והלא-ראוי; המודרניזם טוען שיש ביכולתנו להגיע להבנה אובייקטיבית, אבסולוטית, של מה נכון ומה לא נכון. הפוסט-מודרניזם, מנגד, טוען שהתשובה משתנה מאדם לאדם ובהתאם לתנאים, ובכך הוא מחזיר אותנו, במובן זה, למצב של אי-ידיעת טוב ורע. האם זה דבר חיובי או שלילי? תלוי איך אתם מפרשים את סיפור בראשית ומהן התשובות שלכם לשאלות מהפסקה הקודמת.
“ידע הוא כוח” / “עד-דכן-ידע”
למושג “ידיעה” מספר מובנים, גם במקרא וגם בימינו. הוא קיים בהקשר של הכרת התורה, של הבחנה בין טוב לרע, של יחסי אישות, ושל חוכמה ותבונה. מכאן אתמקד במובן האחרון.
לאורך ההיסטוריה היו מספר תקופות שבהן החברה ביקשה להעלות על נס את הידיעה ואת השכלתנות, ודוגמאות כאלו היו למשל תקופת יוון הקלאסית, או תנועת ההשכלה, שפרחה במאות ה-17-19 באירופה, במה שמכונה גם “עידן הנאורות”. תנועה זו התאפיינה בניסיון לבסס את כל תחומי החיים על יסודות רציונליסטיים ואמונה בתבונת האדם, וגם כאמור ביומרה להגיע לתובנות בעלות תוקף אובייקטיבי. גם במקורותינו שלנו ניתן למצוא קריאה ברורה “לדעת חוכמה ומוסר” (משלי א’ ב’, ובכלל ספרות החוכמה כגון משלי, חכמת בן- סירא, חכמת שלמה, פרקי אבות ועוד). בחירתו ההיסטורית של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה וחכמיה היוותה ציון דרך חשוב בהתעצמות המסורת הלמדנית של עם ישראל, שהלכה וגברה בשנות הגלות הארוכות. עם זאת, נושא הלימוד היה כתבי הקודש שלנו, והלמדנים היהודים ראו בתנועת ההשכלה את אויבם הגדול (יחד עם החסידות, שאיימה מכיוון שונה על המסורת הלמדנית). עובדה זו מציעה כי בעיניהם הייתה הבחנה בין תחומים שונים של ידע, חלקם רצויים ואחרים פחות. עוד ניתן ללמוד מכך שהידע והאמונה מתערבבים, בניגוד לטענה המוכרת לפיה האחרונה מתחילה היכן שהראשון נגמר.
“יוסף דעת, יוסיף מכאוב” / “בורות היא אושר”
אך במקביל לתנועות הללו לכיוון הידע והחוכמה תמיד היו קיימות תנועות-נגד הפוכות. ישעיהו ברלין מסביר בספרו “נגד הזרם” כי תנועות אלו נותנות ביטוי לפן הלא-רציונאלי באדם, שהוא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו, שאינו ניתן לדיכוי ע”י הרציונאליות. כמו שבמאה ה-18 פתח הבעש”ט תנועה רחבה של עבודת ה’ באמצעים רגשיים במקום אלו השכלתניים, כך אנו מוצאים גם במקורותינו הקדומים יותר ביטויים כמו “וְ יוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב” (קהלת א’ י”ח) וכן “וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַגהַ רְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר” (שם י”ב י”ב), באדיבותו של אותו חכם באדם שהמליץ לנו במקום אחר להקשיב לחכמה ולהטות אוזננו לתבונה (משלי ב ‘ב’). הפילוסופיה שחרטה על דגלה אולי יותר מכל האחרות את ההתנגדות ללמדנות ולשכלתנות היא הטאו הסיני, שם מצהירים למשל כי “היודע אינו למדן מופלג, הלמדן המופלג אינו יודע” (טאו טה צ’ינג, פ”א).
בעיניי, יש מידה של אמת באמירה “בורות היא אושר”, והיא מתייחסת לסוג מסוים של אושר האפשרי רק כאשר אנחנו עיוורים להיבטים מסוימים במציאות, רק כאשר המציאות אינה מורכבת ואינה כוללת היבטים לכאן ולכאן. (אולי לא במקרה האהבה היא עיוורת, לפחות בהתחלה.) קשה להכחיש גם שיש ידע מסוים על העולם (בעיות, פערים חברתיים, מצוקות וכד) ‘שנדמה לנו לפעמים שללא ידיעתם היינו יותר מאושרים. במובנים אלה, האכילה מעץ הדעת והגירוש מגן עדן אינם שני אירועים נפרדים, האחד סיבה והשני תוצאה, אלא הם אחד: ברגע שעינינו נפקחות למציאות סביבנו על שלל היבטיה, החיובים והשליליים, אנו כבר נמצאים בעולם אחר, הרבה פחות פשוט, ולפחות במובנים מסוימים גם הרבה יותר קשה.
“שלא נדע מצרות”
וכך אנו שבים לסגור מעגל עם עץ הדעת ועם הגירוש מגן עדן, בשאלה האם אנחנו אכן רוצים לדעת. האם הידיעה היא מטרה וערך בפני עצמה, או שהיא משרתת מטרות אחרות, כגון שגשוג או אושר? השאלה מתחדדת במקרים שבהם הידיעה עשויה לפגום באושר, וכאן נחלקות הדעות: יש שיגידו שתמיד עדיף לדעת, גם אם זה יוצר קשיים בהתחלה, ויש כאלו שיעדיפו שלא. נבחן זאת בקצרה דרך שלוש דוגמאות. דוגמא ראשונה: במהלך המאות 15-17 התרחשה סדרה של גילויים מדעיים שמוטטה את תפיסת העולם שאותה הנחילה הכנסייה הקתולית. רבים רואים בכך יציאה ממצב של בורות למצב של ידיעה, מחושך לאור, שינוי שבישר את המעבר מחשכת ימי הביניים אל הזוהר של העת החדשה. אך מנגד, יש הסבורים שעד היום המדע והפילוסופיה לא הצליחו למלא את החללים שנפערו בחיי האנשים בכל הנוגע לשאלות של תכלית הקיום, וכי סימפטומים אלו של חוסר-ודאות וספקות קיימים למעשה בכל מקום שבו שכלתנות החליפה את הדת. אז האם היה טוב לדעת שהשמש לא סובבת את הארץ, או לא? דוגמא שנייה: אדם בוגד בבת-זוגו (או להיפך), במעידה חד-פעמית מבחינתו. האם על האישה לדעת מכך? כיצד ישפיע הדבר על זוגיותם, המאושרת בד”כ? גם כאן יש שיטענו שהסוד יעיב על זוגיותם, וכי עדיף להם להתמודד עם הבעיה ולהתגבר עליה, בתקווה שהם ייצאו מהפרשייה מחוזקים יותר. לעומתם, יהיו שיחששו שהתמודדות עם הפרשייה תשנה לעד את הקשר ביניהם, ושמכיוון שמדובר כזכור במעידה חד- פעמית, חבל על הנזק שייגרם. דוגמא אחרונה למחשבה: מנהיג פוליטי שניצב על סף הכרעות גורליות עבור מדינתו, ועיתונאי עומד לחשוף פרשיית שחיתות ששמו קשור בה, פרסום שיביא מן הסתם לצניחה בתמיכה הציבורית בו. האם על הציבור לדעת בכל מקרה? מחד, זה עלול למנוע ממנו להשלים את המהלכים שהם לטובת הציבור. מאידך, -אי הפרסום עשוי לגרום למנהיגים לחשוב שהם מוגנים ושאינם מחויבים לשמור על ניקיון כפיים. ומיהו זה שיחליט מתי הסיטואציה מחייבת פרסום ומתי לא ? תמיד שני צדדים למטבע. הדעות חלוקות, איש איש ושיקוליו שלו.
“נוח לו לאדם שלא יידע משיידע…”
שאלת הידיעה עולה גם בהקשר של חברות פרימיטיביות. “האם היית מוכן, או אפילו מעדיף, לחיות כפרא בשבט בג’ונגלים?”. אני מודה שיש משהו שמאוד מושך אותי במחשבה על החיים כפי שאנו מדמיינים אותם בחברה כזו: פשוטים, אמיתיים, קרובים לטבע, בלי יותר מדי הגות ומחשבה. אחרי התלבטויות, אני עונה שלא הייתי מתנגד לחיות את כל חיי מלכתחילה במקום כזה, מאחר שאני מניח שאם הייתי נולד לזוג הורים משם, וגדל בסביבה ההיא, הסקרנות שלי לגבי העולם הייתה שונה מזו שלי עכשיו, ומותאמת פחות-או-יותר לסביבה. וזה לא נראה לי רע. אבל מרגע שנולדתי וגדלתי בתרבות של חקירה ושל דעת, אני די משוכנע שהייתי משתגע אם לא היה לי מה לקרוא ועם מי לדבר. לכן, בפרפראזה על מחלוקת מוכרת בין הלל לשמאי (עירובין י”ג ע”א) אני מציע שאולי נוח היה לו לאדם שהיה נותר בגן עדן ושלא היה יודע (בין טוב לרע, ועוד כל מני דברים). אך משנזרק למציאות המורכבת – עליו לדעת.
“רק על עצמי לספר ידעתי”
כאשר אנו נקראים בפורים “לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”, אמירה זו מזמינה אותנו לבחון, פעם בשנה לפחות, את הנחותינו בקשר לדברים שאנו יודעים ולאלו שאיננו יודעים: לבחון שאלות כגון מהו ידע בעינינו, מהי ידיעה, כיצד היא מושגת ומה מידת ודאותה; מהו טוב ומהו רע, או מיהו ארור ומיהו ברוך; האם הקב”ה רצה שנבחין ביניהם, והאם אנחנו בעצמנו רוצים בכך.
אישית, אני רואה את עצמי כאדם שכלתני, אבל ברור לי שזהו כלי שנועד לשימוש בהיבטים מסוימים בחיים, ואינו רלוונטי לתחומים אחרים, כגון הרגש, שכבודם במקומם מונח. אני סבור שישנם מקרים שבהם אכן יש בידיעה מסוימת מעין גירוש מגן עדן, אך זה תלוי בסיטואציה, ולעיתים עדיף להתמודד עם ידיעות קשות מאשר להתעלם מהן. ולבסוף, מכיוון שהחברה שלנו יוצרת עבורנו גירויים רבים, ורובנו (ודאי כל האוחזים בגיליון זה) יצורים סקרנים השואפים להכיר את המציאות שסביבנו, אין לנו אלא לממש את התכונות הללו, כל אחד כמידת סקרנותו וכמידת יכולתו, ולדעת.