שנראה כל אחד מעלת חברינו | מחשבות לפרשת ויגש

דני סגל

שתף/י לרעך כמוך!

ואהבת?

לפני שתי פרשות יצא יוסף למשימה במצוות אביו, משימה שמושלמת רק בפרשה שלנו – "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ".

תשמע, אומר יעקב ליוסף. כל יום אתה חוזר מהשדה ומספר לי עליהם דברים רעים. לך נא וראה, תסתכל טוב, תביא את 'שלום אחיך', את המקומות שבהם הם שלמים. נמאס לי לשמוע על חוסרים, וכשיהיה לך דברים טובים לספר – תחזור.

"הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם". אני יודע שהם לא מושלמים, יודע שלצד שלום אחיך – הם גם רועים בעיר שכם. אם נצא למסע של כמה מאות שנים קדימה ותגיע אל אותה שכם – הרבה מאוד דברים יקרו בה .לשם עתידים להחזיר אותך בני ישראל למנוחת עולמים; כשיצאו ממצרים, ידאגו במאמץ עילאי, דרך ארבעים שנות נדודים, לקחת את עצמותיך ולהשיב אותך אל אותו מקום. מעין כפרה קטנה על זה שלקחו אותך מכאן.

אבל אם נתקדם עוד קצת, נראה ששם ירבעם ורחבעם מחלקים את המלוכה. נבין שהסכסוך הקטן שלך, יוסף, עם יהודה, יכול להתפתח להרבה כיוונים לא רצויים. שבמשך מאות שנים יהיו כאן שתי ממלכות שונות, שלעיתים אף ילחמו זו בזו – ולבסוף יגלו מהארץ.

לך נא וראה, אומר יעקב, תגיד לי מה חשבת.

יוסף בן נאמן. 22 שנה עברו, הוא עבר תהליך, וכך גם האחים, והגיע היום שליוסף יש מה לספר. אחרי 22 שנה, יכול יוסף לספר לאביו את הדבר הפשוט, והכל כך משמעותי: 'אבא, ויתרתי על חלק מהחלומות שלי'.

 אלפיים שנה אני נודד,  מחפש את הארץ אותה אני אוהב ('אהבת ישראל' – להקת רבע לשבע)

 2,000 שנה של חלומות הוליכו עם שלום למקום אחד. הרבה הרבה 'היינו כחולמים' עברנו עד שהגענו אל "בשוב ה' את שיבת ציון…" – רק מסתבר שחלמנו חלומות מעט שונים.

כולנו חיפשנו ארץ, אבל קצת אחרת. חלמנו על עם ככל העמים, חלמנו על בנין בית מקדש שלישי, חלמנו על עם שעובד אדמתו, על מדע ועל חברה, על פרסי נובל ועל טקסי שלום. על חברת מופת, ואור לעצמנו ולעמים שסביבנו. קשה להתעורר מחלום, ועוד יותר קשה להתעורר לצד מי שהחלום שלו שונה משלי.

בוחרים מה לראות…

בין 'שלום אחיך' , לבין 'רועים בשכם' – יש מרחק קטן-גדול. פסוק אחד, ועולם שלם, את שניהם יכל יוסף לראות.

יעקב שולח אותו לשדה, ואומר לו תבחר – שניהם קיימים במציאות. תבחר במה אתה רוצה להתמקד. 

בימים כאלה, אני מבקש לחזור למילים של רבי אלימלך מליז'נסק שפתחנו בהם.

אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה: וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכֹּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ, וְזֶה עִקַּר כַּוָּנָתֵנוּ. וְאִם אֵין לָנוּ שֵׂכֶל לְכַוֵּן אֶת לְבָבֵנוּ אֵלֶיךָ, אַתָּה תְלַמְּדֵנוּ אֲשֶׁר נֵדַע בֶּאֱמֶת כַּוָּנַת רְצוֹנְךָ הַטּוֹב …

אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

שבת שלום,

דני.

כתונת פסים /מאיר אריאל

לפני כמה וכמה שנות אלף

נפרדנו אני ואחי

הוא לכיוון של הקרירים האלה

אני לדרום מזרחי

יובלות על יובלות לא התראנו

ופתאום נפגשנו כאן

לא הכרנו כל כך השתנינו

טוב שהשארנו סימן

מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי

בבכי צחק לי אחי

אתה לא נראה כל כך ישראלי

בטח שלא תנכי

כן, כל הצבעים עוד יזהירו

לכל הצדדים בעולם

לראות כולם את כולם

וכל הצדדים עוד יכירו

בגוונים השונים את עצמם

ויותר הצבעים לא יסתירו

אדם מאדם דם מדם

 

כתיבת תגובה

מומלצים:

על החורבן הצפוי והרשות הנתונה

לפעמים,כשאני מדברת עם סבתא שלי – אני מדמיינת שיחות עם הנכדה העתידית שלי. אנחנו בסלון, עם כוס תה, היא על שרפרף עץ, אני על איזו כורסת זקנים כזו, מנסה לגלגל לעצמי שיחה בראש ולדמיין: מה יעניין אותה? מה חשוב שאתאמץ לזכור כדי שאוכל לספר?

קרא/י עוד »

"ואל תעוררו את השנאה שלא תחפץ"

השיפוט, הכעס וההתנשאות, גם הם עוול, גם הם חורבן, אינם יכולים להיות הפתרון לחורבן הפיזי של המערכת האקולוגית. התיקון הפיזי קשור בתיקון הנפשי ולאופן בו נבחר לדבר על המשבר איש עם רעהו.

קרא/י עוד »
על מחאת המורות והמורים

על מחאת המורים והמורות

המערכת מדממת. זה נשמע ביטוי דרמטי, אבל בהיעדר השכר וגם התנאים המתאימים, מורות טובות ואיכותיות פשוט עוזבות. כמות החוסרים היא מטורפת, וההשפעה על בתי הספר

קרא/י עוד »

פונדקאות אקטיבסטית

*פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק של שלומית* החלטה מרגשת מאוד התקבלה השבוע בבג"ץ בנוגע לאישור הליך פונדקאות לזוגות גברים. איתה הגיעו עדת המבקרים והחוששים, לגבי הרחבת

קרא/י עוד »