במהלך השיעור של שי גיליס לפני שבועיים התבקשנו לכתוב תובנה או משפט שמחזיק אותנו בימים קשים בגוגל דוקס משותף ואנונימי. הופתעתי לגלות שהתגובה הראשונה שלי הייתה התנגדות וחוסר רצון לשתף. ניסיתי להבין מה יוצר אצלי את המחסום הזה ופתאום זה היכה בי – אני לא רוצה לשתף בתובנה באופן אנונימי כי אז היא לא תהיה על שמי, לא ידעו שזו אני. הופתעתי מעצמי וקצת התבאסתי על עצמי שזה בכלל מפריע לי. התחלתי לשאול את עצמי שאלות: האם אני באמת היחידה שחשבה על התובנה הזו? כנראה שלא. וגם אם כן – האם קיבלתי אותה על מנת לשמור אותה לעצמי? על מנת להתפאר בה? כנראה שלא. אם זו תובנה שחיזקה אותי, אז כנראה שהדרך הכי טובה להודות עליה תהיה לשתף אותה כדי שתוכל לחזק גם אחרים. שאלתי את עצמי מה המטרה של תובנות בכלל, ומאיפה הן מגיעות. בעיניי, תובנות יכולות להגיע משלל סיבות ויכולות להגיע בזכות איזה משהו ששמענו, ראינו או הרגשנו, או מתוך איזה לימוד או דיאלוג.
בתקופה האחרונה אני מוצאת שלמרות שהשגרה הלא שגרתית מרגישה לא פחות עמוסה, עצם השהייה בבית וההתכנסות פנימה מייצרת אצלי פניות לחשוב ולכתוב יותר מהרגיל. אני מרגישה שהתקופה הזו מולידה עוד מחשבות ותובנות ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי: מה אני אמורה לעשות עם כל זה? מה אני משאירה אצלי ומה אני חולקת? מה המניעים שלי לחלוק ובאיזו פלטפורמה? בסוף השיעור של שי רפרפתי קצת על הקובץ עם המשפטים השונים והבנתי שאולי שיתוף של תובנות יכול להוליד תובנות חדשות שימשיכו ויזינו תובנות חדשות בתורן, ושאולי כל אחד מאתנו הוא סוג של צינור לתובנות שמגיעות אליו על מנת שיגיעו אל הכלל. אולי לא צריך לחלוק את כל התובנות, ולא עם כל אחד. אבל אולי חלק מהעבודה שמזמנות לנו התובנות היא לא רק להבין מתוכן מה הן באו ללמד אותנו, אלא גם להבין לאיזו נקודה בתובנה אחרים יכולים להתחבר ולקבל ממנה גם כן, ולמצוא את הדרך הטובה ביותר להעביר אותה הלאה.
קרן אפלבאום ריף דיברה בשיעור שהעבירה לפני שבועיים על המציאות של בניית המשכן, בה עם ישראל נדד במדבר ללא מסגרת או שגרה. הם הלכו בדרך לא מוכרת אל עבר יעד זר בעוד הם תלויים בא-לוהים שיספק להם את צרכיהם הבסיסיים ביותר כמו אוכל ומים. בתוך מציאות כזו של תלישות וחוסר וודאות יומיומית, הם נתבקשו לבנות משכן לא-לוהים, מקום שהוא עוגן במציאות, מקום של חיבור למה שלמעלה מהם וחיבור אחד לשני. בכדי להצליח לעשות זאת, הם נאלצו לעמול ולדלות מתוכם את המאגרים הדרושים לשם כך ולתת מעצמם בנדיבות למען הכלל. ואכן כתוב -"איש איש ממלאכתו אשר המה עושים" (שמות ל"ו, ד') – כל אחד הביא את החלק הייחודי שלו, וכך הם יכלו לבנות יחד משהו משותף. זה גרם לי לחשוב על התקופה הזאת בה השגרה שלנו היא חוסר שגרה וחוסר וודאות. שאלתי את עצמי איזה מאגרים וכוחות אנחנו יכולים לדלות מתוכנו בימים כאלו כפרטים וכקהילה, ומה מהם נוכל להעניק לכלל. בעיניי, המחשבות והתובנות שלנו הם חלק בלתי נפרד מהמאגרים שיש לנו.
בשבועות האחרונים הייתי עדה לנדיבות בלתי נגמרת מתוך קהילת בוגרי המדרשה. אנשים נפלאים ונדיבים שיזמו שלל יוזמות מבורכות, בין אם זה התנדבויות שונות, שיעורים שפתוחים לכולם באופן מקוון ועוד ועוד. אני מרגישה שלמדתי הרבה על נדיבות מכל היוזמות הללו. הלימוד המרכזי שקיבלתי מהשיעור של שי גיליס הוא על נדיבות מסוג אחר: להיות נדיבה עם המחשבות, הרגשות והתובנות שלי. זה אולי נשמע קצת מתנשא, כאילו שאני מרגישה שיש אצלי איזה אוצרות של מחשבה שאני צריכה לפתוח שיאירו את העיניים של הכלל. אבל אולי צריך להסתכל על זה אחרת, אולי הנדיבות שלי עם המחשבות שלי תעורר במישהו אחר שיש למחשבות שלו הרבה מה להועיל לאחרים, את האומץ לעשות זאת ואם כך יקרה, דייני.
בקהילה שלנו יש המון אנשים ונשים נפלאים עם לב גדול והרבה חכמה ועומק. אני חושבת שאנחנו יכולים להרוויח הרבה אחד מהמחשבות של השני ויכולים להפרות מאוד זה את זה גם בתחום הזה. מתוך המחשבות האלה נולד הרעיון של לפתוח גוגל דוקס בו תוכלו לשתף אותנו מהרהורי ליבכם. התקווה שלנו היא שככה נוכל כקהילה להפרות, להצמיח, לעורר מחשבה ולעודד אחד את השני מרחוק. זוהי גם דרך עבורכם להתבטא והזדמנות להוציא מן המגירה דברים שכתבתם. תקוותינו היא שנוכל בהמשך לתת חיים למה שתעלו לדוקס ולכרוך הכול למעין ספרון שיוכל לשרת אותנו גם בימים שלאחר הקורונה.
שרה רוזנבאום היא בוגרת תכנית אלול י"ב יער, סטודנטית למחול וכוריאוגרפיה באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים, עובדת כמנחה בארגון רוקדים את ישראל וכמאפרת עצמאית.
