שבת בבוקר. אני יושבת מולה, אנחנו שותות קפה והיא חייבת פיפי. היא שמה לי בידיים את הגוש הוורדרד הרוטט שמחייך אליי בלי שהרווחתי את זה. אחרי שתי דקות היא חוזרת אסירת תודה. "אין", היא אומרת לי, "אין, ברגע שיש לך תינוק את מבינה איך זה להיות בלי שניה עם עצמך. אני חושבת על איך הרגשתי עסוקה לפני… איזה חיה בסרט הייתי…איזה חיים דבש היו לי… נו, ספרי את משהו, איך בעבודה?".
בא לי להגיד עמוס, מלחיץ ומרגש, אבל ברור לי שגם אם היא לא תגיד, היא תחשוב: פחחח… אז אני רק מדגדגת את הקטן שלה מתחת לסנטר.
בצהריים אני בארוחה משפחתית. יושב שם איזה בן דוד, סטודנט. הוא מספר על תקופת המבחנים ואיך תקעו להם שניים גדולים במרווח של פחות משבוע ואיזה לחץ זה. הוא מדבר ואני קולטת את עצמי עושה לו בראש: פחחח… אומרת לו בלב שייהנה כל עוד הוא יכול,להיות סטודנט זה הכי כיף שיש. הוא יבין את זה כשיתחיל לעבוד בעולם של הגדולים.
כשאני הייתי סטודנטית, למרות שגרתי במרחק ארבע דקות אופניים מהים, הלכתי לים אולי פעמיים. כמה התרגשתי לצאת משערי סמינר הקיבוצים עדיין באור… זה היה בדיוק כשהחליפו לשעון קיץ והרגשתי שכל החיים פרושים לפניי – לארבעים דקות, עד שהחשיך. באתי לסמינר אפילו בשבתות.חדרי החזרות בבית הספר לאומנויות הבמה היו פתוחים תמיד. גם ביום העצמאות וביום הזיכרון הגעתי לעשות חזרות בחדרים החשוכים מתוך תחושה של שליחות והרות גורל.
אם הייתי חוזרת עכשיו להיות סטודנטית, אני בטוחה שהייתי הולכת לים כל יומיים! הרי מה היה קורה אם הייתי עושה רק שלוש מאות וארבע חזרות לתרגיל סיום של שנה ב' במקום ארבע מאות ושש? מה, לא?
אני מודה: ברור לי שאם הייתי חוזרת להיות סטודנטית, עדיין לא הייתי מגיעה לים, בדיוק כמו שברור לי שכאשר אעמוד עם תינוק צורח ביד לא אבין איך לא לקחתיטיסה בדקה ה90 כל וויקנד של כל שבוע כדי לחגוג בפריז או ברלין, ועדיין – אני לא עושה את זה . הקטע בלחיות בתוך החיים שלך הוא לאבד את הפרספקטיבה. קשה מאוד להסתכל עליהם מבחוץ.
אלא אם עושים עצירה יזומה. משנים נוף, משנים שגרה, פוגשים אנשים שחיים חיים אחרים לגמרי. עוצרים להתבונן בעיניים חדשות על החיים כדי לשאול: אם הייתי מסתכל על היום עוד שנה, עוד ארבע שנים, עוד עשר, מה הייתי עושה היום? מה ראיתי לפני עשר שנים כשהסתכלתי על היום? יש כאלה שיקראו לזה חשבון נפש. לי זו היתה תכנית אלול.