תם עידן המגזרים

"הפוליטיקה החדשה" הפכה להיות שם נרדף לכמה מן השינויים הבולטים שהתחוללו בשנים האחרונות במערכת הפוליטית בישראל, וביתר שאת מאז הבחירות לכנסת ה-19. כך, למשל, אנו שומעים על עוד ועוד חברי כנסת, שמקדישים חלק נכבד מזמנם לשיח ישיר עם הציבור הרחב – ביוטיוב, בפייסבוק ובשאר הרשתות החברתיות. כך קורה גם, שמעל לדוכן המליאה נשמעים פחות נאומים רוויי צעקות ותוכחות, ויותר נאומים המתובלים בדברי תורה והגות. השינויים הללו קרו בד בבד עם כניסתם של לא פחות מ-48 חברי כנסת חדשים למשכן, רבים מהם בעיצומה של קריירה מבטיחה בתקשורת, באקדמיה או במגזר הפרטי. מבין שלל הפוליטיקאים ה"חדשים" ניצבת הח"כית הטריה רות קלדרון על אחד הצמתים החשובים והמעניינים ביותר בעת הזו – בין פוליטיקה ליהדות, בין ליברליזם ומסורת, בין דתיים וחילוניים.

פגשתי אותה בשעת בוקר לשיחה קצרה בארבע עיניים אחרי לילה סוער בכנסת, במהלכו התמודדה לראשונה, יחד עם חבריה האחרים לקואליציה החדשה, עם שלל הצעות אי-אמון. קלדרון מצאה דרך מקורית ומעניינת להגיב להצעות האי-אמון הרבות שהונחו באותו ערב על שולחנה של הכנסת. היא ניגשה לדוכן המליאה ולימדה את הח"כים סיפור מפורסם ממשנה ראש השנה. המשנה מתארת את המחלוקת שפרצה בין ר' יהושע לבין רבן גמליאל על מועד ראש השנה, ובהתאם על מועדי יתר חגי תשרי )משנה ראש השנה, פרק ב', הלכות ח'-ט'(. ר' יהושע, שהיה בדעת יחיד, קבע את ראש השנה במועד אחר מזה שקבעו רבן גמליאל וחכמים אחרים. רבן גמליאל ציווה על ר' יהושע לבוא אליו ביום הכיפורים במקלו ובתרמילו, אך ר' יהושע לא סר מיד למשמעתו של רבן גמליאל הנשיא. רק לאחר שיעץ לו ר' עקיבא, חזר בו ר' יהושע מהחלטתו ומילא את בקשתו של רבן גמליאל והלך אליו ביום הכיפורים במקלו ובתרמילו. קלדרון רואה בסיפור ביטוי מובהק לצורך שלנו בדעת רוב מוצקה וברורה, כמו גם בנטייה הטבעית של היחיד להביע מעת לעת אי-אמון בדעה זו של הרוב. לשאלתי בנוגע למסר אותו ביקשה להעביר לחבריה מן האופוזיציה, משיבה קלדרון כי היא אמנם מאוד מכבדת את הצעות האי אמון, אבל האינפלציה בכמות ההצעות באותו ערב הייתה מוגזמת, מה גם שלדבריה כולן היו בדיוק אותו הדבר. היא מודה בחיוך כי לימוד סוגיות מן הגמרא הוא אחד הכלים המרכזיים שיש לה כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפניה בכנסת.

הווידוי שלה מוביל אותי באופן טבעי אל נאום הבכורה אותו נשאה עם היבחרה לכנסת, בו לימדה את האגדה התלמודית המפורסמת על רב רחומי, ואני שואל אותה עד כמה היא הופתעה מההד שנוצר בעקבות הדברים. "הופתעתי לגמרי", היא מודה. "הופתעתי לראות איך העולם השתנה תקשורתית. לקח לי זמן להבין שיש כלי מדהים שנקרא יוטיוב, שהוא דמוקרטי והוא חינמי והוא בכל העולם, ללא תיווכים. פתאום כל הקשר בין היחיד לציבור השתנה לגמרי". קלדרון הייתה משוכנעת בהתחלה שבנאום שלה יצפו "לא יותר משבעה אנשים בערוץ הכנסת", אולם מישהו שהיא איננה מכירה העלה את הסרט ליוטיוב, "ואז באמת קרה דבר מדהים".

מה את חושבת על הדיון שהתפתח בעקבות הנאום הזה?

"הוא עדיין מתפתח. אני מרגישה שסופסוף מה שקרה לי בבית המדרש 'אלול' ולך במדרשת 'עין פרת' נחשף לעין הציבור. אלה דברים שקורים פה בישראל כבר שנים רבות, אבל אף אחד לא ידע על זה, זה היה מין סוד שמור. תחת זכוכית המגדלת של הכנסת אתה עושה אמנם את אותו הדבר שעשית ב'עלמא' או ב'אלול', אבל התהודה של זה לא תאומן. זה ממלא אותי בסוג של יראה. זה מעמד חדש, מאוד מרגש ומעורר יראה".

את מרגישה שאת קול בודד בכנסת?

"אין לדעת. יש לנו כל יום שלישי בית מדרש, אליו באים ח"כים רבים. אנחנו יושבים שעה לפני המליאה וקוראים טקסט ביחד. זה נורא נעים, והשותפים מאוד מגוונים – ח"כים כמו משה פייגלין, מרב מיכאלי, דב חנין ואחרים מצטרפים אלינו. בכוונה לא רציתי לעשות לזה פרסום גדול, כי כל מעשה שאנחנו עושים בכנסת מיד מקבל תהודה נורא גדולה. חשבתי שבית מדרש צריך בהתחלה להיות מקום יותר בטוח ונינוח. צריך להתחיל בצניעות ובשקט. ככלל, אני חושבת שח"כים לא צריכים לעשות תקשורת, אלא פשוט להשיב למה שעולה בתקשורת. בשביל הדימוי שלנו כח"כים מוטב שנהיה קצת פחות בתקשורת, ושנתבטא היכן ומתי שראוי להתבטא".

ח"כ קלדרון, כך נראה, לא חשה לעת עתה בדידות במשכן הכנסת, ובהקשר זה אני שואל אותה לאלו מטרות היא הייתה רוצה לרתום את חבריה למשכן. "הסוגייה בה עסקתי עוד בטרם נכנסתי לכנסת היא שאלת הזהות של המדינה ושל החברה הישראלית. לאחרונה הגשתי הצעת חוק יסוד: מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הקובעת את מגילת העצמאות כבסיס החוקתי למדינה. מעבר לזה, כל השאלות של דת ומדינה, של עיצוב המרחב הציבורי, המאבק במונופול של הרבנות בענייני כשרות – כל הדברים האלה. ובנוסף – לייצג את תנועת ההתחדשות היהודית, ולדאוג לכך שתהיה כאן זכות ללמוד תורה גם במסגרות פלורליסטיות. עד היום רק האורתודוכסיה קיבלה מימון לתלמוד תורה, והגיעה העת להשוות את הקצאת המשאבים".

אם אנחנו כבר עוסקים בתנועת ההתחדשות היהודית בישראל, האם לדעתך היא מתקדמת לעבר מימוש של יעדים מעשיים כלשהם?

"אני לא כ"כ מאמינה בעבודה מול יעדים. אני הצטרפתי למהלך הזה של ההתחדשות היהודית פשוט כי הייתי זקוקה לו באופן הכי אישי. אנחנו חיים בתוך רוח זמן, צייטגייסט, זה עניין של תזמון. עכשיו, לשמחתי, אנחנו על גל טוב, ויש סופסוף פירות לעשיה של כמה עשרות שנים. אני לא רוצה לסמן מטרות מראש, יכול להיות שקשה לנו לדמיין היום לאן צריך להגיע. ברור לי שאנחנו צריכים לפעול כדי לשחרר את התורה ללימוד של כולם והייתי רוצה משאבים הוגנים לכולם, אבל לא הייתי מסמנת כרגע יעד או מטרה מוגדרים מעבר לכך".

יכול להיות שהכניסה שלך לכנסת היא בפני עצמה מימוש של יעד…

"אני לא העליתי על דעתי מעולם שאהיה בכנסת. פחדתי מפוליטיקה ולא נמשכתי לפוליטיקה. אלמלא יאיר לפיד והדינמיקה המיוחדת של 'יש עתיד' לא הייתי מגיעה לכאן. עכשיו אנחנו פה, ויש לנו חלום לעשות את מה שאנחנו רואים כדבר הטוב והנכון למדינה, זה אתגר גדול".

את לא מרגישה שהמעבר שלך מבית המדרש לפוליטיקה הוא מעבר מעולם של חסד לעולם של דין?

"תאמין לי שיש מספיק מידת הדין בניסיון היומיומי להחזיק עמותה שאיננה נתמכת ע"י המדינה, זה כלל לא פשוט. זה אמנם חסד מתמשך מבחינת המהות והתוכן, אבל זה מתח ודאגה בלתי פוסקים מצד המנהלים. והכנסת היא ממש לא מקום רק של מידת הדין. אני מוצאת פה המון עניין, וגם הרבה נעימות מצד האנשים. גיליתי גם שהכנסת עובדת ביעילות שלא תאומן. בזכות הכנסת פתאום דברים שנאבקתי עליהם שנים זזים ומתקדמים ביתר קלות, וזו ברכה גדולה".

הגיליון הנוכחי של כתב העת שלנו נקרא "עשה לך רב". האם את מאמינה במשפט הזה?

"אני חייבת להודות שזה לא בשבילי… אתמול היה אצלי ח"כ משה פייגלין וביקש את חתימתי להצעת החוק שלו למנות רק רב ראשי אחד במקום שניים. אמרתי לו שזה בכלל לא עוזר לי שיש רק רב ראשי אחד. אפילו המועמד לרבנות בעל הגישה הכי נחמדה ו'מתקדמת' לא רואה את הציבור שלי כציבור יהודי חיובי. לא מבין את העמדה היהודית שלנו. הוא לא מכיר בנישואים ובקבורה שלנו, בחגים שלנו, בשבת שלנו, בלימוד שלנו.

ככלל, אין מושג של רבנות בחיי. אני שייכת לאנשים הריבוניים – מנסה ללמוד ולהתייעץ עם אנשים חכמים, ובסוף מחליטה רק לבדי. אני מכבדת את האופציה הזו של אנשים רבניים שיש להם מקור סמכות שעל פיו הם פועלים. אבל אין לי ספק שהמוסד הזה של רב צריך להיות דבר פרטי ולא ציבורי. רב לא צריך להחזיק בכוח ממשלתי ולהיות ממומן ע"י המדינה. החיבור הזה בין הרבנות לממשלה השחית את הרבנות, והוא בעצם חילול השם. הרבנות הראשית הציבורית היא ממש חילול השם. היא מעליבה את רוב הציבור הישראלי, וככלל יש בה המון שחיתות. יש למעלה מאלף רבנים שמקבלים משכורת, ולא משרתים את הציבור החילוני בכלל. יש מקוואות ובתי כנסת ובתי מדרש – ולנו אין מקבילה לזה. בעיניי זה לא מוסרי לשרת רק ציבור אחד".

אז אולי הגיעה העת לבטל את מוסד הרבנות כליל.

"אני מקווה שיישאר מוסד הרבנות, ושהוא ישוחרר ויתנקה מכל סממן ממלכתי של כוח. אני הייתי חולמת שלכל אחד יהיה 'ואוצ'ר' שהוא ישקיע אותו במקום שבו הוא רוצה לקבל שירותי דת, תרבות ויהדות בכלל. נגיד שאני רוצה לעשות בר מצווה לבן שלי ב'עין פרת', אז אני אתן את הוואוצ'ר שלי לעין פרת. באותה מידה אוכל להשתמש ב'ואוצ'ר' כדי לעשות ברית מילה ב'עלמא' ולהיקבר עם 'חברא קדישא'. אסור לתת לאף אחד בעלות לכתחילה על החיים הדתיים והתרבותיים, אלא יש לתת לאנשים לבחור את המסגרת הנוחה להם".

אני מזהה בחזון שלך בסיס אינדיבידואליסטי חזק, אולי אפילו קפיטליסטי.

"זה לא קפיטליזם, זו דמוקרטיה. צריך להחזיר ליהודי, ובאופן שווה גם לערבי, לדרוזי ולכל אחד אחר, את הכבוד לבחור לעשות מה שהוא רוצה עם ה'ואוצ'ר' התרבותי שלו. באותה מידה יש גם אפיקורסים שרוצים לצרוך תרבות שאינה יהודית, זו התרבות שלהם, וזו זכותם. כיום אני משלמת מסים ולא מקבלת שום שירות. רק האורתודוכסיה מקבלת שירות, ועוד קובעת בשבילי מה טוב לי".

את לא חוששת שהחזון שלך יביא לפירוד ולקיטוב בעם.

"בדיוק להפך. כבר היום יש פירוד גדול בעם. הצביעות הזו, שכאילו יש רבנות אחת, היא המקור לפירוד הגדול. הרי הרבנות הזו משרתת רק מיעוט, וגורמת לאיבה גדולה כלפיה וכלפי היהדות בכלל. אני חושבת שיותר גרוע מזה לא יכול להיות. אני חושבת שהחזון שלי יביא לשיבה של הרבה אנשים לזהות שלהם. חיים דתיים ותרבותיים לא יכולים לסבול כפיה, אי אפשר להכריח אדם להאמין. הרבנות הראשית היא כפיה, היא לא נותנת לאדם לבחור".

את בטוחה שיש ציבור כל כך גדול שבאמת שותף לעמדה שלך? הרי רוב הציבור, גם החילוני, כן מתחתן ברבנות.

"הרוב כבר לא הולכים להתחתן ברבנות, אם כי אני לא בטוחה שכולם באמת יהיו כמוני משוגעים לדבר. אי אפשר להתעלם מכך שקיים צורך אמיתי. נגיד, אדם חוגג בת מצווה לבתו. למה שתהיה לו רק דרך אחת לעשות זאת? שיהיו לו שבע דרכים אפשריות, והוא יחליט כיצד לנהוג. שיבחר את מי שיהיה הכי טוב, הכי עשיר, הכי חי. יש הרבה 'מים עומדים' במקומות שממומנים ע"י המדינה. הם לא מעודכנים, הם נטולי חיות. הם באים לגזור קופון והולכים. אם נשחרר את המרחב הזה, תיווצר תרבות הרבה יותר עשירה ועמוקה, עם שיח בין 'מתחרים' שונים על הקופון של האזרח. בהכרח תיווצרנה גם שותפויות נורא מעניינות. אני מאמינה בריבוי".

אנחנו בכלל בנויים לזה?

"מאז ומתמיד יש בעולם היהודי קהילות ורבנים, והם מקבלים כסף מהקהילה שלהם. רק אצלנו יש מדינה, ממלכה, שמכתירה, עוד מכוח החוק העות'מאני, רבנים ראשיים. הרבנים האלה לא קשורים לעם. אם היית בוחר אותם בבחירה חופשית הם לא היו עוברים את ה-%20. בוועדה שבוחרת אותם אני ואתה לא נמצאים אף פעם. אין שם נשים, אין חילונים."

ובאין רב, מהי האלטרנטיבה המנהיגותית שאת מציעה?

"כאמור, אני מאוד מזדהה עם הביקורת של ארי אלון, שמעדיף יהדות ריבונית על פני יהדות רבנית. אני מאמינה באחריות האישית של היחיד. מי שנעים לו ונוח לו לקבל פסיקה זה בסדר גמור מבחינתי, אבל האלטרנטיבה של החיים שלי היא של חיים פרטיים וריבוניים. אני לא רוצה קהילה שתסגור אותי תחת בית הכנסת הגדול שנקרא ארץ ישראל, כמו שאומר קובי אוז. אני רוצה לעבור בין קהילות, בין בתי כנסת, בין בתי מדרש. לא רוצה להיות רק של מקום אחד או שמישהו אחד יחליט עליי. יש גם חילונים רבניים – למשל, המדרשה באורנים מכשירה מנהלי טקסים ורבנים חילוניים. אני מרגישה שכל קהילה באשר היא – הקיבוצית, הדתית וכל אחת אחרת – סוגרת את המשתתפים בה, והם משלמים על זה מחיר יקר. החרמות והעונשים שקיימים בקהילה מביאים לא פעם לתוצאות קשות. המטרה של קהילה היא הרבה פעמים הקהילה ולא הפרט, ואני לא מוכנה לשלם בחיי האותנטיים כדי להשתתף בקהילה. גם הסיעה שלי בכנסת היא סוג של קהילה, שמחייבת אותי להצביע על פי משמעת קואליציונית. יש דברים שאני מוכנה לחשוק שפתיים ולהצביע בעדם, ויש דברים שאני לא מוכנה להצביע עבורם, אפילו במחיר של להיזרק מהקהילה. אני חושבת שהרעיון של קהילה חובקת כל הוא רעיון שמתאים לתקופת הנעורים. אנשים צעירים עוזבים את המשפחות שלהם ומקימים לעצמם קהילה זמנית. באיזשהו שלב זה כבר לא רלבנטי לחייהם. המדינה כולה הוקמה ע"י אנשים צעירים, שעזבו את המשפחות שלהם ופשוט לקחו את זה יותר מדי ברצינות. זו ארץ כל כך אינטימית שבה כולם מכירים את כולם, ואני צריכה לפעמים קצת אנונימיות, קצת אוויר…".

אם, כך מהי תפישת המנהיגות שמנחה אותך?

"מנהיגות איננה רבנות, אלא רק שליחות ציבור. בעת הזו אנחנו מחפשים משרתי ציבור נאמנים והגונים, ולא בהכרח כאלה שיובילו אותנו. אנחנו רוצים שליחי ציבור שייתנו לנו שירותים טובים והוגנים שמדינה צריכה לתת. וודאי שיש הנהגה בעולם, אבל בעולם שלנו יש ריבוי של מנהיגים, שכל אחד מהם טוב לתחומו שלו. בנוסף, מנהיגות אינה יכולה להיות מגזרית. אני למשל לא מרגישה שאני מנהיגה או משרתת רק את החילונים, יש לי הרבה מן המשותף גם עם ש"ס ועם הבית היהודי, וכמובן שעם מרצ ועם מפלגת העבודה. אני צריכה לעבוד בשביל כולם ועם כולם לטובת דברים שאני מאמינה בהם. תם עידן המגזרים, כך לפחות אני מקווה".