הרב דני סגל

הרב דני סגל

תרומה | הנוי והנצח לחי עולמים

הנוי והנצח לחי עולמים

טוֹב , בּוֹא נראה..

זהב? יש.

כסף, נוּ לאדנים, בשביל שיחזיק מעמד.. ? יש.

תכלת וארגמן – לכיסויים, שלא יתלכלך.. ? יש .

עצי שטים לכל המסביב, ועוד קצת לכלים עצמם..? יש.

עורות תחשים..?

עורות תחשים..?

הלו, מישהו שם ראה איפה שמו ת'עורות של התחשים.. ?

***

מה צריך להביא עם, כשהוא מתכוון לבנות את בית חייו.

(א)וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: (ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: (ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:(ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: (ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

קודם כל הוא צריך לרצות להביא. מקדש בונים באהבה, או שלא בונים אותו בכלל.

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי

בנוסף לכך, שכבר מביאים, אז מביאים את המיטב. דברים יקרים. מצופה מעם שיתמסר, וימסור מכל הטוב שנמצא עמו לבניין הבית זהב , כסף , תכלת וארגמן . בשמים מיוחדים ואבנים יקרי ערך. דבר נוסף מתחבא בתוך הרשימה

עֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים

עצי השטים מציבים סימן שאלה שלא נעסוק בו כאן. התחש, מוזכר בכל התנ"ך כולו, רכ כאן, בהקשר של המשכן. רש"י מסביר שבאמת מדובר במשהו ייחודי –  תחשים– מין חיה, ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם ססגונא, ששש ומתפאר בגוונין שלו:

רש"י עצמו הולך בעקבות דעתו של ר' מאיר שמובאת בגמרא בשבת:

מאי הוי עלה (מה יש בידינו על)  דתחש שהיה בימי משה? אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז

[מסכת שבת דף כח עמוד ב]

חיה ססגונית, אורחת לרגע, בריאה ממוקדת לצורך המשכן ותו לא.

לפי שעה נזדמן לו..ועשה ממנו משכן..ונגנז..

בי מאוד נגע הקשר בין הססגוניות לארעיות.

הצבעוניות וההתרגשות שטמונים במה שנמצא , ומחר כבר לא יהיה

היופי שנלווה כמו צל אל החד פעמי.

ואז עלתה המחשבה, שאולי זה מה שמצפים מעם להביא ברגע האמת – את החד פעמי, הרגעי והמיוחד.

זהב – מתבקש מובן מאליו..

כסף הביאו הרבה פעמים..

תכלת וארגמן – יבואו לבקר שוב במגילת אסתר..

צריך להביא משהו מיוחד, משהו שלא היה כמותו אף פעם.

משהו שנברא בשעה זו, ולמענה בלבד.

כך מבקש הקב"ה

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה

לי, משהו בשבילי, לא משהו שהיו לוקחים גם בשביל כל דבר אחר.

כמו אהוב שמבקש לשמוע מילים שלא נאמרו לאף אחד, וגם לא יאמרו..

כמו פרח שחושף את יופיו לרגע,

כמו שקיעות או זריחות שמעולם לא היו, וכנראה אף פעם לא יהיו..

לי.

ויקחו לי תרומה.

הנוי והנצח

יש אכן קסם גדול בחד פעמי. אך לא פחות גדול הוא הרצון לקחת את אותה תחושה, את אותו מפגש, קשר, דיבור מיוחד ולהמשיך אותו הלאה.

להפוך את הנוי לנצח.

את הסערה, ההתרגשות, ההתגלות..את כל מה שהתרחש בזמן ובמקום ספציפים, למשהו שילך איתנו תמיד – במלותיו של אלתרמן – 'כי סערת עלי, לנצח אנגנך..'

הרצון הזה, לקחת הלאה, מתחבא אולי בפירוש אחר ל – וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה.

ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה,

משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו, וליטול לאשתו. אמר לו:  בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש.שמות רבה, פרשה לג

השאלה על פי המדרש, שנמצאת בראשית פרשת תרומה, היא אחרת. לא מה עושה עם שבונה את בית חייו. אלא מה קורה ביום שאחרי.. מה עושים אחרי שנפגשת, על ראש ההר , עם קול השופרות והענן – בכל מה שהיית רוצה לפגוש. את לוקחים את אותו חד פעמי שהיה כל כך מיוחד , אתך הלאה.

השאלה נשאלת לכאורה מהצד של עם ישראל. אנחנו בונים לנו מקדש , כי היה לנו מפגש חד פעמי מקסים, ואנחנו מנסים לקחת איתנו את ההתגלות הלאה. מה שאכן יתרחש שם בפועל. המשכן אמור להיות המשך ההתגלות והדיבור, ובאמת ממשיך לשמש לנו כ – 'מפגש מעט'.

המדרש, עם זאת, בוחר לדבר על הקושי, מכיוון אחר, מכיוונו של הקדוש ברוך הוא. גם הוא , קשה עליו פרידתנו, וכמו אבא, מורה חבר או אוהב – הוא יודע שהוא חייב להפרד  – לומר לך אל תטלה איני יכול – ועל כן מסיים בבקשה צנועה

קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם.

המדרש מסיים בהדדיות הגדולה שנוצרה , באמירה שניתן אולי להפוך נוי לנצח, ובזה שכל צד אכן לוקח איתו, בדרכו שלו,  את אותו מפגש חד פעמי, מלא ססגוני, שהיה ושהלך, הלאה אל תוך חייו.

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה