בשבוע שעבר השתתפתי בועידת סטודנטים עולמית בברזיל. 1200 סטודנטים יהודים מעשרים ארצות התארחו במלוון הולידי אין בסאו פאולו והציגו תכניות שונות לקידום הזהות היהודית בעולם במסגרת תחרות שנערכה שם.
הגעתי לוועידה אחרי חודש בו שהיתי בברוקלין, הלא היא מאה שערים של ניו-יורק. בברוקלין התגלה בפני מגזר חרדי "גלותי" שטרם הכרתי, ציבור שלם של מאמינים משודרגים שאינם רק מתמחים בדבקות בבורא ובמצוותיו, אלא גם אינם מהססים, ״ברוב חוצפתם״, להיות אנשי עסקים מצליחים, יזמים ואנשי חזון הפתוחים לקהילות השונות ומעורבים בהם. אפילו הפילנטרופים של הועידה הם בעצמם חרדים שהחליטו להשקיע ממיטב כספם וזמנם בחיבור של סטודנטים יהודים מכל גווני הקשת, מהודו ועד כוש וגם קצת צפונה לשם ועוד לתת לארבעת הרעיונות הזוכים פרסים כספיים לכדי מימוש הפרויקטים שלהם.
בפעם הראשונה בחיי ראיתי את הכובע והחליפה השחורה מתנופפים בגאון. זה ציפור? זה מטוס? לא לא לא! זה סופר-דוס.
לא עוד מבט אברכי מהוסס, המתנצל על קיומו. המנותק משאר חלקי החברה הסובבת אותו.
האם דווקא חיי הגלות יכולים לפתח את יכולתנו ליצירה ולקבלת האחר? האם דווקא במדינת עצמאית, כשאנו רוב יהודי, אנו חיש מהר חוזרים להיות בעלי דעות קדומות ומחויבים לשחק את אותו התפקיד המצופה מהציבור אותו אנו נאלצים לייצג? הרי כמה זה מבלבל לראות אחד כזה ללא כיפה מתעניין בתפילה ובזהות יהודית. חברי אריה, חב"דניק מבוורלי הילס, המחיש זאת בצורה נהדרת כשאמר לי שהמקום היחיד בעולם שהוא הרגיש בו לא בנוח לשבת ולשתות בירה בפאב היה דווקא בתל אביב. למה שדוס ירצה לשתות בירה, שאל אותו השומר. ובאמת למה?
בלוס אנג'לס לאף אחד לא אכפת מהכובע והציציות. יתרה מזאת, נראה שאפילו מעריכים יהודים מוזרים שכאלה, הנוהגים לטלטל ירקות ולהניח כל בוקר קופסה שחורה על הראש.
איך אנו בתור חברה מתוקנת יכולים להסיר את הסטריאוטיפיות המאיימת להקיא את עמנו מארצנו ולהתעורר אחרי אלפיים ושש עשרה שנות גלות מהנגאובר ארוך; נקיים מאשמות ופתוחים לתת הזדמנות לכל יהודי לזהות את יהדותו ולחפש את נפשו בשאלתו ואת עמו בבקשתו.
יום שישי בערב בקבלת השבת בברזיל, יהודים צרפתים אנגלים ארגנטינאים ורוסים יוצאים מתוך בדיחה וממאנים להישבר, בשירת התקווה הכל מבקשים: ״להיות עם חופשי בארצנו״. חופשי, ולא יותר.
*לתגובות, גללו מטה*
לפוסט הזה יש 2 תגובות
מעולה!
אני חותם על הכותרת "תשחררו את החרדים"!
צריך להפנות את הקריאה הזאת למיינסטרים הציוני, למרכז הקיצוני, לאנשים שיודעים בדיוק מה החרדים צריכים ללמוד (ליבה), ושאסור להם לעבוד (כי תורתם אומנותם), ו"שוויון בנטל".
בואו נרד מזה. בואו נפסיק עם הכפייה שמונעת מהחרדים פשוט לצאת לעבוד, מה שממילא יוביל להשתלבות ואולי גם להובלה בחברה הישראלית.
הגיע הזמן לשחרר גם את האתוס הישראלי של "לא להיות פראייר". הפתרון לכך שאנחנו וילדינו מבזבזים שנים ארוכות ויקרות ב"צבא חצי העם", עם אחוזי האבטלה הסמויה המטורפים (אני מעריך שהאפקטיביות של הצבא היא פחות מ50% ביחס לצבא מקצועי), לא יהיה בכך שנגרום גם לחצי השני להתגייס בכפיה וללא מוטיבציה, או שנפעיל עליו סנקציות חברתיות כל עוד הוא לא מתגייס.
תודה רבה.. פותח את הראש לחשיבה אחרת על האוכלוסייה החרדית.