ימים שהיו וזמנים שעוד יבואו
התיישבנו על הטריבונות בנינוחות של בית לראיון עם ד״ר מיכה גודמן
התיישבנו על הטריבונות בנינוחות של בית לראיון עם ד״ר מיכה גודמן
נראה שאנחנו כבר לא מסוגלים לומר שום דבר חשוב, מעבר לחשיבות הזכות של כולם לומר. אבל מה עושים עם הזכות הזאת?
לאחרונה קראתי ספר על הסתברות שהשפיע רבות על הדרך שבה אני תופס את העולם. הרבה מההשראה לחיבור זה לקוחים ממנו.
הדיון על מרכזיות האנטישמיות לגבי ההיסטוריה של העם היהודי לא התחיל מהשואה. הוא עתיק אולי כמו העם היהודי עצמו.
הדת, ובבסיסה האמונה, אינה ניתנת להסבר רציונלי. בחיבור אדון בשאלת המתח ביניהם ואציע גישה ”מתמטית“ לנושא וגם לאפשרות המודרנית לתפילה
בערב שבת האחרון לקחתי כהרגלי את הסידור, פתחתי אותו והתחלתי לשיר את ’ידיד נפש‘. המשכתי לששת מזמורי התהילים, ל‘אנא בכוח‘, ’לכה דודי‘ ומזמור שיר ליום השבת – והכל בלחנים המוכרים והאהובים; אבל זו לא ממש היתה תפילה. יש ערבי שבת, ב‘כרם‘ או במקומות אחרים, שבהם אני נשאר גם לערבית; ועדיין, להגיד שאני מתפלל שם לא יהיה מדויק מבחינתי. המשך…
ערב שבת יורד על ירושלים, רוח קרירה מעבירה בנו שוב אותן צמרמורות עונג ידועות, והשירה נישאת באוויר. המזמור האחרון של קבלת השבת עומד להסתיים לו, ורגע לפני שישתרר השקט, מישהו ממשיך את הלחן של המזמור. היתר מצטרפים אליו ושרים: ’למען אחי ורעי… למען אחי ורעי… אדברה נא, אדברה נא שלום בך‘. המשך…
עומקה ושלביה של מהפכה מתבטאת בימינו במחאת האוהלים ובציווי המוסרי לחברה הישראלית
תוך כדי השהות באזור שהיה ונעלם, שבות ועולות השאלות המוכרות כל כך מסמינרי זהות יהודית למיניהם: מיהו יהודי?
כדמות נשית, האתון מתחילה את הסיפור מעמדה של נחיתות. הסיפור בכלל עוסק בבלעם, והיא מוזכרת רק בדרך אגב.