נראה שאנחנו כבר לא מסוגלים לומר שום דבר חשוב, מעבר לחשיבות הזכות של כולם לומר. אבל מה עושים עם הזכות הזאת?

בערב שבת האחרון לקחתי כהרגלי את הסידור, פתחתי אותו והתחלתי לשיר את ’ידיד נפש‘. המשכתי לששת מזמורי התהילים, ל‘אנא בכוח‘, ’לכה דודי‘ ומזמור שיר ליום השבת – והכל בלחנים המוכרים והאהובים; אבל זו לא ממש היתה תפילה. יש ערבי שבת, ב‘כרם‘ או במקומות אחרים, שבהם אני נשאר גם לערבית; ועדיין, להגיד שאני מתפלל שם לא יהיה מדויק מבחינתי. המשך…

ערב שבת יורד על ירושלים, רוח קרירה מעבירה בנו שוב אותן צמרמורות עונג ידועות, והשירה נישאת באוויר. המזמור האחרון של קבלת השבת עומד להסתיים לו, ורגע לפני שישתרר השקט, מישהו ממשיך את הלחן של המזמור. היתר מצטרפים אליו ושרים: ’למען אחי ורעי… למען אחי ורעי… אדברה נא, אדברה נא שלום בך‘. המשך…

עומקה ושלביה של מהפכה מתבטאת בימינו במחאת האוהלים ובציווי המוסרי לחברה הישראלית