התפרסם בגיליון #1 של "כיכר העיר: במה ליהדות-ישראלית" (תשרי, תשע"ז), עמ' 80–92.
{עקב תקלה טכנית, המאמר בדפוס לא כלל את הערות השוליים. הן מובאות כאן כפי שנכללו במקור.}

מבוא

במהלך השנה האחרונה זכינו, אשתי ואני, בפלא של לידת בננו בכורנו. לצד ההתרגשות הגדולה מעצם ההיריון ומהמעבר הצפוי לשלב חדש בחיים, הִכניסה אותנו ההבנה שצפוי לנו בן זכר לשיחות ומחשבות אינטנסיביות סביב מנהג ברית המילה. כשניים החווים את עצמם כ"אנשי התחדשות יהודית",[1] מצאנו את עצמנו קרועים בין התנגדויותינו העזות לטקס לבין רצוננו שלא לקטוע את הרצף המורשתי. לצערנו, אף ההתייעצויות הרבות שקיימנו עם הסובבים אותנו לא סיפקו רעיונות לפתרון הולם. מטרתי בשורות אלה להציע מחשבות על פתרון ארוך-טווח, אך בעיקר להציע פתרון-ביניים, מעין מעקף זמני, שאולי יאפשר לנו בשלב הבא להגשים את הפתרון השלם – שאינו בטווח השגה בעת הזו מפאת הדיכוטומיה של השיח סביב ברית מילה. המשך…