כשאני קוראת סוגיה בגמרא היום, צורת ההתדיינות מזכירה לי בראש ובראשונה דיונים קהילתיים ואספות חברים. הדמיון הזה איננו מקרי.

אם מישהי טוענת שתקף אותה גבר שלא מסתדר עם הפרופיל של "בשידור חוקר" מערוץ 2, הגיהינום השני שלה מתחיל.

אני לסבית דתייה. כשהתחלתי להבין שאני לסבית, כעסתי על הקב"ה. ביקשתי ממנו בכל תוקף שיחליף את ההתמודדות שלי בעולם.

יצא לי להרהר בזמן האחרון על איזה זן חדש של תודה (בטח יש איזה ספרון, מין "מגדיר תודות" איפשהו בעולם) שתפס אותי בזמן האחרון. בגלל שלא מצאתי את מגדיר התודות המדובר בשום חנות ספרים – עד שיימצא שם יותר מוצלח, בואו נקרא לזן הזה בינתיים דָבּשת תודה. זו מין תודה כזו שנמצאת על הגב, לא מודעים לה כלל ואפשר לסחוב אותה שנים. אבל אם מישהו פתאום יסובב לנו את הראש (בעדינות, כן?) או ישים רגע מראה מול העיניים - נוכל לראות – בואנה, יש לי פה איזו תודה שצריך לטפל בה.