השאיפה לתוהו ובוהו

חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, זמן המוקדש לחשבון נפש וקבלה לעתיד, נגמר בתקיעה, שברים ותרועה בראש השנה – יום הדין. מיום זה, בו אנו משליכים את חטאינו ומקבלים את גזר דיננו לשנה הקרובה, אנו ממשיכים לעשרת ימי תשובה, ימים שמתקצרים והולכים עד ליום הכיפורים.

התבוננות בתפילת יום הכיפורים ובמוטיבים השזורים בה הביאו אותי לתהות על קנקנה של אותה תשובה, זאת שבין גזר הדין[1] לבין אל נורא עלילה[2]. למעשה, עניין התשובה ביום הכיפורים מצוי בחמשת הווידויים שאנו אומרות ואומרים בו, וידוי בכל תפילה. אך בניגוד לתשובה "אמיתית" הדורשת חזרה אל החטא, התנתקות ממנו והתנקות ממנו, הווידויים של יום הכיפורים הם וידויים ציבוריים, הכתובים בלשון רבים, "אשמנו, בגדנו, גזלנו …" שבהם אנו לא מתייחסים לחטא אלא לאידאת החטא. איזו מן תשובה זו?
המשך…

להמשך קריאה השאיפה לתוהו ובוהו

בלי חרטות

קשה לי להיזכר ברגע של חרטה בחיי. זה לא כי אני שלמה בהכרח עם כל החלטה שלקחתי, אבל החרטה היא מושג שנעלם מהשפה שלי.

חרטה נובעת מתוך הכרה בבחירה שגויה והידיעה הברורה כי בחירה אחרת הייתה מניבה תוצאות טובות יותר. אנחנו מתחרטים על בחירות שנבחרו ועל אלו שלא, מתחרטים על שתיקה ועל דיבור, מתחרטים על מחשבה ועל מעשה. אנחנו מתחרטים בצנעה, כאילו לוחשים לעצמנו בשקט שיכול היה להיות טוב יותר לו רק. בעצם, החרטה היא תליית תקווה באפשרות האחרת, שאולי הייתה מניבה פירות טעימים יותר.
המשך…

להמשך קריאה בלי חרטות

רגע של שינוי

זה קרה לפני כ-6 שנים. אני יורד מהאוטובוס מול בנייני האומה, אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת. מולי אני רואה את הדגלים של המרתון מתנוססים בעוז. אז לא לגמרי הבנתי מה המשמעות של 'מרתון', עוד הייתי רחוק, המילה הייתה לגמרי זרה לי. אבל כמו תמיד, אני סקרן לדברים חדשים, שמתי פעמיי לכיוון בנייני האומה. באותו ערב נערכה במקום 'חלוקת ערכות' לרצים, למרתון שהתקיים ביום למחרת ברחובותיה של ירושלים.

נכנסתי כולי פנימה – 'כולי' שהיה אז למעלה מ-90 ק"ג – וראיתי מלא אנשים עוברים בין דוכני בגדי הספורט; אולם מלא, שרק מבקש שאכניס יד לכיס ואשלוף ארנק. הסתובבתי בין אותם אנשים, שחלקם כבר היו בדרכם חזרה ובידיהם שקיות הערכה למרתון, הולכים בראש מורם ובגאווה גדולה לריצת ה'מרתון' שלהם. לא יכולתי להרגיש אז חלק, כי מעבר לרקמות השומן שהצטברו במהלך חיי על גוף לא גבוה במיוחד, חצץ שם משהו ביני לבין עצמי וביני לבין העולם שבחוץ. בעולם שבו התעצבתי חיי הגוף היו מותרות, וכך עם השנים גם הגוף שלי נהפך לי לזר, ולא חשבתי על עצמי שאני 'שמן'.
המשך…

להמשך קריאה רגע של שינוי

לשוב לשורשינו הציוניים (או תשובה לידיד ניאו-ישראלי)

לפני שבוע חגגנו 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון. אולי מוגזם לומר חגגנו. ציינו? לא ממש. כל "סלב" שמחליק בשלולית בשדרות רוטשילד מעורר דיון ציבורי סוער יותר. אפשר שמערך ההשקיה של עיריית תל אביב מצריך מחשבה אסטרטגית מחודשת. אבל מה יהיה על המדינה והחברה הישראלית המתנתקת והולכת ממקורות יניקתה, השוכחת את ראשית היווסדה? הרי רק לפני שנה חגגנו – ובאותו האופן ממש – 120 שנה לפרסום הספר שהביא לכינון הקונגרס, "מדינת היהודים", אולי הספרון המשפיע ביותר על תולדות העם היהודי בעידן החדש. דממה דקה. הזהו גורלו של בעל החזון המטורף שהחליט יום אחד לברוא במוחו מדינה והפכה עוד בימי חייו לעובדה פוליטית מוצקה? הזהו גורלה של החברה הישראלית להתנתק משורשי יצירתה – לא רק היהודים המסורתיים, אלא אף מאלה מודרניים – ולהמשיך לרחף כהזיה תלושה בחלל הפוליטי, ללא יסודות המחברים אותה לקרקע צמיחתה? הזהו כוחו של עם, הזוכר אלפי שנים את חורבן ביתו הלאומי, לנצור את תקומתו מחדש? המשך…

להמשך קריאה לשוב לשורשינו הציוניים (או תשובה לידיד ניאו-ישראלי)