מונחים של חסד ונתינה תמיד נכחו בסביבה שלי.
גדלתי בקהילה קטנה שנכחו בה, לצד שגרה של תפילות משותפות ושיעורי תורה, מסגרות קבועות של נתינה ומעורבות חברתית. פעילויות אלו חצו את מגוון הגילאים, מילדי בית הספר היסודי דרך תלמידות התיכון, מבוגרים ומבוגרות. הזיכרון שלי מלא ברגעים של חלוקת ארגזי מזון בלילות חמישי בעיר הסמוכה לנו, התרגשות שמתלווה לטיפוס השקט במעלה חדר המדרגות, הנחת הארגז ליד דלת הכניסה, דפיקה מהירה וירידה זריזה במדרגות, שלא נתגלה בטעות. בימי הקיץ – קייטנת איל"ן מלאה בפעילויות ומשחקים, שהשתלבו למשך שבוע עמוס גם בסיוע פיזי בכל מה שדרוש לחניכים. ובתוך סערת החבר'ה והצחוק, הסיוע נדמה שגרתי כל כך, כמו ברור שזה מה שאנחנו רגילים בו, והעדינות והרוך שכרוכים בכך שתחת אחריותנו יש חניך או חניכה שזקוקים לנו, מרגישות מובנות מאליהן. המשך…

בשבוע שעבר ראובן היקר מאוד פרסם פה טור נהדר על הצורך במחשבה חיובית, מתינות ויצירה, לאור הרוחות הרעות הפושות בשיח הציבורי בישראל. הלוואי שהרוח הנושבת מהדברים ההם תמלא לנו קצת המפרשים. נקודה. אבל (מרגיש כמעט החטאה למטרה להמשיך ב"אבל", אבל תהיה זו החטאה לרוח הדיון החשובה לא פחות, אם אוותר על כך, אז…) אני לא בטוח שאני מסכים עם האבחנה הבסיסית שהוצגה בין החשיבה החיובית לחשיבה השלילית והשפעתן על המציאות שלנו. הייתי רוצה לאמץ את החשיבה החיובית והמתינות אך באותה נשימה להגן גם על ההפך מהם – הביקורת והקיצוניות (במובנים מסוימים שלהם). טענתי היא שאם לא נשמע את שני הקולות – מתינות וקיצוניות, נאמץ חשיבה חיובית ונשמור על ביקורת נוקבת – הרי ששפכנו את התינוק עם מי האמבט ויצאנו נפסדים.
המשך…

רציתי לשתף אתכם בנושא שמאוד מעסיק אותי בזמן האחרון, ולא נראה לי שיש מי שאינו שם לב אליו, והוא הלך הרוח שרווח בשנים האחרונות בשיח הציבורי במדינה. אני מתכוון לאותו שיח שלילי וביקורתי (במובן הרע של המילה) שמאפיין את הפוליטיקה, התקשורת והרשתות החברתיות. באופן אישי, אני מאוד מתוסכל מהמצב הזה, ומאוד הייתי רוצה שישתנה. אנסה לשתף בכמה מחשבות שהיו לי בעניין הזה, שאני מקווה שיעזרו להבין ולשפר את המצב.
אז קודם כל, איך בכלל הגענו למצב הזה? למה דווקא עכשיו? אני חושב שאת הבסיס לכך נשיא המדינה, רובי ריבלין, איבחן בצורה טובה מאוד בנאום השבטים שלו. בנאומו הוא מתאר את התהליך שבו החברה הישראלית עברה למבנה של שבטים, ללא רוב מוחלט, בניגוד ל"מדורת השבט" של העבר. יתר על כן, התהליך הזה רק יהיה יותר ויותר בולט בשנים הבאות. במצב הזה כל שבט חש איום על הזהות שלו ופחד לקיום השבט שלו. המציאות הזאת מהווה קרקע פורייה לליבוי יצרים של אלימות ושנאה שנמצאים בכל אדם ואדם. לכן, זה לא צריך להפתיע שהשיח השלילי קיבל תאוצה דווקא בשנים האחרונות.
המשך…