אומרים ישנה ארץ

הרבה כעס הופנה לקהילת הלהט"ב שקיימה את המחאה שלה בט' באב, על כך שהם לא מכבדים את היום שכה חשוב להרבה אנשים. בניגוד לזאת, לדעתי שאין יום מתאים מתשעה באב לקיים מחאה אזרחית. דווקא ביום בו חרבה ירושלים, ובית המקדש נהרס ראוי לקיים מאבק על הצביון השוויוני והליברלי של מדינת ישראל. המחאה החברתית של הקול הליברלי במדינה מתאימה לתשעה באב משום שירושלים לא חרבה בגלל שנאת חינם, אלא בגלל קיצונית דתית ופוליטית

השבוע, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי תחושת חנק, בימים האחרונים נראה כי המדינה מסמנת אותי וכשכמותי והרגשתי מיעוט חלש ונרדף. בצירוף מקרים יוצא דופן במשך יומיים אושרו זה אחר זה מספר חוקים ואירועים שאותי אישית מדאיגים. זה התחיל עם חוק "שוברים שתיקה", המשיך עם "חוק הפונדקאות", טיפס לשיא עם "חוק הלאום". הקירות החלו לסגור עלי ותחושת המחנק התעצמה כשנודע על עיכובו לחקירה של הרב דובי חיון על כך שחיתן מחוץ לרבנות. ייתכן שהרצף הזה הוא מקרי, ייתכן שהרצף הזה מבורך בעיני חלק מתושבי מדינת ישראל, אך בעייני- בין כל אלו עובר חוט תיל שמצמצם את קיומי כאזרח במדינה דמוקרטית.

המשך…

להמשך קריאה אומרים ישנה ארץ

ט' באב – לא להֲדָתָה, כן ליַהְדָתָה

הציבור החילוני לא אמור לציית לכללי ההלכה בט' באב. יש ליצוק למועד זה את המשמעות הרלוונטית לציונות החילונית, וזה צריך לקרות מתוך השתייכות ולקיחת אחריות.

מדבקות 'פתוח בט' באב' במסעדות חוללו דיון ציבורי על היחס ליום זה בימינו, ובפרט בציבור החילוני. הנפקת המדבקות נובעת מתחושת חלק מהחילונים שהם הפכו מהגמוניה למיעוט מקופח. מכיוון שלפחות חלק מטענותיהם מבוסס, אפשר להיות אמפתיים כלפי הרצון להביע בריש גלי עמדה חילונית גאה, כשם שדורשים בעלי תודעת נרדפות אחרים בישראל. אבל להתנהלות כ'מדינת כל מקופחיה' יש מחיר, ובטווח הארוך שיח זה לא יביא לפתרונות המיוחלים. מלבד זאת, המדבקות אף אינן משקפות את העמדה היהודית-חילונית הרצויה, בעיניי לפחות, ביחס לט' באב.

דרכים שונות של חילון
בראשית ימי התנועה הציונית התחרו זה בזה שלושה חזונות של חילון. את היהודי מהשטעטל חלם הרצל להפוך לאזרח העולם, מערבי ומתקדם; מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שכּונה "ניטשה העברי", שאף להפוך אותו לעברי אותנטי, טבעי, תנ"כי; אך אחד-העם טען שמשמעות החילון היא הפיכת היהודי האדוק בדתו ליהודי מסור ללאומיותו, גאה ביהדותו כמורשת לאומית ולא כדת. "'חבת־ציון' זאת," הכריז, "אינה לא חלק מן היהדות ולא הוספה עליה, כי אם היהדות עצמה בשלמותה, רק בשנוי המרכז". לשיטתו, היהודי החילוני (ניתן לכנותו גם 'החילוני המורשתי') אינו מתנער מט' באב, אלא מפרש אותו דרך משקפיים לאומיים. המשך…

להמשך קריאה ט' באב – לא להֲדָתָה, כן ליַהְדָתָה

אם פונדקאית

בימים האחרונים, בעקבות חוק הפונדקאיות בעיקר, עולה לדיון סוגיית הפונדקאות. מיותר לציין שאני תומכת בפונדקאות לזוגות להט"בים ומקווה שזה עוד יגיע, אבל לא על זה הדיון.
בקבוצות פמיניסטיות אני פוגשת שוב ושוב את טענות לגבי "ניצול", לגבי "תעשיה", וכן את הטענה ש"לקרוע את הילד ממי שהולידה אותו זו צלקת נפשית ליולדת".
אז שלום, הרשו לי לספר לכם: אני בדרך להיות פונדקאית (תחזיקו לי אצבעות. כבר שנה וחצי בתהליך ונראה שסוף סוף מתקדם!), ואני גם אשה פמיניסטית, פעילה חברתית, מעט משכילה ובלי קשיים כלכליים, תודה לאל.

למה אני רוצה להיות אם פונדקאית? זה התחיל מחברה שהיתה זקוקה לפונדקאית, והבנתי שזה משהו עצום, בלתי נתפס, שאני יכולה לעשות למענה. בורכתי בהריונות קלים ולידות נפלאות. יש נשים שאין להן הברכה הזו, לא רק של הריונות ולידות קלים – של הריונות ולידות בכלל. מאחר שמסיבות דתיות אשה נשואה לא היתה אופציה עבור חברתי, האפשרות ירדה מהפרק, אך נשארה בתודעה. חשבתי לעצמי, חברה או לא, יש עוד מאות נשים בארץ שנשבר להן הלב חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, ואני יכולה להאיר את ימיהן.

המשך…

להמשך קריאה אם פונדקאית

על זיכרון, פוסט-טראומה, וצמיחה רוחנית

השתתפתי במלחמת צוק איתן כלוחם, ויצאתי כמו רבים אחרים עם פוסט-טראומה. השנים אחרי המלחמה היוו זמן של התבגרות, התפתחות, ובו-בזמן גם טיפול וההתמודדות עם המשבר. קשה לי לנתק את התהליך שעברתי כאדם, מן התהליך השיקומי בו אני עוסק מדי יום. נוסף על כן, זהו חלק מטבעי לנסות לקשר את החוויה האישית שלי למציאות בכלל; בכל אדם משתקפים האנושות והעולם בכלל, ולכן החוויה שלי מאפשרת לי לחרוג מחוץ לגבולות עצמי ועשויה לשפוך אור על אמת גדולה יותר.
בתוך הבירור הפילוסופי חסר המנוח הזה, ביקשתי למצוא פשר בסבל הרב שחוויתי בעקבות האירועים הקשים במלחמה. הטראומה במהותה, חובקת ומשפיעה על כל תחומי החיים, ונצרבת עמוק בגוף ובנפש. מה שריתק אותי יותר מכל הוא, שמעבר לזכרון הרגעים מעוררי האימה ששבו והציפו את עיני-רוחי בתחום המחשבה, גם הגוף שלי סיגל לעצמו דפוסים והרגלים של חרדה וחוסר נחת. הגוף שלי שידר לי שהוא נמצא במצוקה, שאני צריך להיזהר ולהיכנס למגננה, בגלל שהוא המשיך לחוות את הזעזוע, זמן-רב אחרי שיצאתי מכלל סכנה. מתוך כך למדתי על הקשר העמוק והמדהים של הגוף והנפש, שהיה אמור להיות מובן מאליו, לולא התפיסה המערבית-מדעית שאוחזת בתרבות שלנו ומנתקת בין השכל ליתר הווייתנו.

הייתי רוצה לשתף אתכם בתובנותיי אודות טבעם של הזיכרון והטראומה, וכיצד דווקא בהבנת הסבל – אנו עשויים לגדול כבני-אדם.

המשך…

להמשך קריאה על זיכרון, פוסט-טראומה, וצמיחה רוחנית