קידוש החודש מתחיל ברגע מאוד חשוך וחמקמק. בניגוד לשמש, העולה זמן מועט לאחר עלות השחר, מולד הירח הוא עמום וכמעט בלתי ניתן להבחנה. קידוש הזמן החמקמק הזה מזמין אותנו להצטרף למקצב אחר של זמן, סמוי יותר, עדין יותר מאור השמש הבוהק – מקצב ירחי. במקצב הירח ההשתנות היא הדרגתית ואיטית, טיפין טיפין. למקצב הירח ניתן להקשיב בעיקר בלילה, כשהמולת היום מאחורינו. מקצב הירח מכיל בתוכו לא רק התמלאות והארה, אלא גם התרוקנות עד כדי חשיכה מוחלטת ומבהילה.
אנו קשורים לירח מרגע לידתנו כעם, עוד בהיותנו במצרים שם קיבלנו את המצווה הראשונה שלנו: קידוש החודש, קידוש הזמן. כפי שכתוב בספר שמות: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה".[1] עם ישראל הוזמן רגע לפני היציאה לדרך לשאת מבטו לשמיים ולומר "מ-ע-כ-ש-י-ו": הנה מתחיל הזמן הבחירי שלנו, הנה מתחילה מחזוריות מעגלית חדשה לנו. הנה אנחנו מוזמנים לצאת מהזמן הלינארי והסיזיפי בו היינו שבויים עד כה.
ספר הזוהר בפרשת בלק מתעכב על הרגע החשוך ביותר של הלבנה, ומתאר לנו את מאחורי הקלעים של היעלמות והצטמצמות הירח בשמיים כחלק מסיפור אהבה זכרי ונקבי. כך כותב הזוהר על הלבנה: "בְּשָׁעָה שֶׁהִיא בְּתוֹךְ אַהֲבָה רַבָּה לַאֲהוּבָהּ, מִתּוֹךְ דֹּחַק הָאַהֲבָה שֶׁלֹּא יְכוֹלָה לִסְבֹּל מַקְטִינָה עַצְמָהּ בְּקֹטֶן רַב עַד שֶׁלֹּא נִרְאֶה (את) מִמֶּנָּה, רַק קַטְנוּת שֶׁל נְקֻדָּה אַחַת".[2] הזוהר מתייחס בדרשה זו לא רק ללבנה המתמעטת, אלא גם לספירה המייצגת אותה יותר מכל – ספירת מלכות, הספירה הנקבית במערכת הספירות. ישנו רגע בזמן בו אותה מהות נקבית, המלכות, חווה מצוקה ופירוד עד שאומרת: "שְׁחוֹרָה אֲנִי. וְאֵין לִי מָקוֹם לְהַכְנִיסְכֶם תַּחַת כְּנָפַי," ומבקשת בכל לשון "וּמִשּׁוּם זֶה אַל תִּרְאֻנִי, אַל תִּסְתַּכְּלוּ בִי כְּלָל, שֶׁאֲנִי נְקֻדָּה קְטַנָּה".[3]
כולנו מכירות ומכירים רגעים חשוכים בחיינו. רגעים בהם נבקש שלא להיראות, שלא להכניס תחת הכנפיים, אולי שלא להתקיים כלל. זוהי חוויה של חוסר מוצא שנחווה כסביל מאוד למראית עין, ורובנו מעדיפים לרומם עצמנו בדרכים אופטימיות ויצירתיות כדי שלא להימצא בחשיכה זו זמן רב.
הדרשה בזוהר לא מציעה לגייס אופטימיות ברגע זה, אלא מתארת את התנועה הנובעת דווקא מתוך השקיעה המוחלטת של ספירת מלכות, כפי שכתוב: "מָה עוֹשִׂים גְּבָרִים חֲזָקִים, חֵילוֹתֶיהָ? שׁוֹאֲגִים כַּאֲרָיוֹת תַּקִּיפִים".[4] כשהמלכות מרפה לתוך צערה, גיבוריה צועקים עבורה. ממשיך הזוהר, " וּמִתּוֹךְ קוֹלוֹת וּשְׁאָגוֹת חֲזָקוֹת שֶׁשּׁוֹאֲגִים כְּמוֹ אֲרָיוֹת גִּבּוֹרִים תַּקִּיפֵי כֹחַ, שׁוֹמֵעַ הָאָהוּב לְמַעְלָה, וְיוֹדֵעַ שֶׁאֲהוּבָתוֹ בְּאַהֲבָה כְּמוֹתוֹ מִתּוֹךְ אַהֲבָתוֹ, עַד שֶׁלֹּא נִרְאֵית מִדְּמוּתָהּ וְיָפְיָהּ כְּלָל".[5]
מלכות לא השתנתה ולא ברחה ממצבה הלא-פוטוגני. היא לא התיישרה, לא שטפה פנים, לא שינתה תנוחה. באומץ רב היא הסכימה להתגלות בפני האהוב כפי שהיא: שחורה, ללא צורה וללא יופי. והפלא ופלא, גם האהוב לא בורח. אדרבה, "וְאָז, מִתּוֹךְ קוֹלוֹת וּשְׁאָגוֹת שֶׁל אוֹתָם גִּבּוֹרֵי חַיִל שֶׁלָּהּ, יוֹצֵא דוֹדָהּ אֲהוּבָהּ מִתּוֹךְ הֵיכָלוֹ בְּכַמָּה מַתָּנוֹת בְּכַמָּה אוֹצָרוֹת בְּרֵיחוֹת וּבְשָׂמִים, וּבָא אֵלֶיהָ וּמוֹצֵא אוֹתָהּ שְׁחוֹרָה קְטַנָּה לְלֹא דְמוּת וְיֹפִי כְּלָל. קָרֵב אֵלֶיהָ, מְחַבֵּק אוֹתָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ עַד שֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת לְאַט לְאַט מִתּוֹךְ רֵיחוֹת וּבְשָׂמִים וּבְחֶדְוָה שֶׁאֲהוּבָהּ עִמָּהּ, וְנִבְנֵית וְנַעֲשֵׂית בְּתִקּוּנֶיהָ, בִּדְמוּתָהּ, בְּיָפְיָהּ, ה' כְּמִקֹּדֶם".[6]
ההעלם והחשיכה יכולים גם להיות מתסכלים מאוד. קשה לנו להסכים להיראות ללא יופי כלל ולהתמסר למצב שהוא על גבול המוות, כפי שעושה הלבנה. הפיתוי לשמור על מצב בו 'הכל בסדר גמור' הוא גדול, שהרי כולנו נעדיף להיות שמש ולא ירח, להאיר יום אחר יום ולא להכזיב ולא להיעלם. אך האם ניתן להתמלא באמת מבלי ששקענו עד שלא האמנו שאי פעם נשוב להאיר? ומה קורה כשמבקשים להיות שמש יום אחר יום, מבלי לחוות את תנועת הלבנה הקיצונית הזו של יש ואין?
ההשתוקקות יוצרת התחדשות
סיפור האהבה הדרמטי והיפה בין המלכות לאהובה, ההתעוררות אט אט הנוסעת מתוך התשוקה, היא במידה רבה סיפורה של ספירת העומר. כך כותב רבי צדוק הכהן מלובלין: "והספירה שהוא החשק וההשתוקקות להגיע לאור הגילוי, שזהו ספירת הימים עד אותו יום שמשתוקק עליו ושמח כל רגע ורגע שמתקרב אליו, וע"כ סופר הימים כדרך האדם המתגעגע על איזה דבר שנקבע לו זמן, שסופר הימים שיש עד אותו זמן, מרוב תשוקתו הוא מוצא בו טעם חדש הבא מרוב החביבות…".
הספירה מבטאת את ההשתוקקות להתמלא, ללכת אט אט, צעד צעד, ולא לבקש שינוי מהיר ומלאכותי. יום יום, במשך 49 ימים, הולכים ומתמלאים ממש כמו הירח. זוהי הצעה פעילה יותר מהצעת הזוהר כיצד יש ללכת לקראת מלאות: פשוט לספור. גם כאן, אין בקשה לשנות את המציאות, להפעיל כוח כזה או אחר, אלא רק להתמסר לנוכחות של ספירה.
כוח הספירה, לפי רבי צדוק, הוא תשובת נגד לייאוש של קהלת: "רק תחת השמש אין חדש, אבל למעלה מהשמש שהוא התורה – יש, שבכל רגע ורגע יוכל להשיג התחדשות, מה שלא נודע ונתגלה עדיין בעולם כלל". וכיצד ניתן להתחדש? להתחבר דווקא לקצב הירח. לספור לאט לאט: "וזהו על ידי ספירה… והוא דוגמת הלבנה שמתחדשת בכל חודש וחודש. ועל כן נקרא חודש, שיש על ידי זה בכל פעם חידוש".
רבי צדוק מדייק לנו שהספירה וההתחדשות לא יכולות להתחיל כל עוד לא הייתה התמעטות מוחלטת, ריק מוחלט, לו קורא רבי צדוק העלם. כפי שכותב "והתחדשות שאין מתישן – על ידי שיש העלם בנתיים. והחידוש שאחר ההעלם הוא דבר חדש ולא מה שהיה מקודם".[7]
לא קל בעולמנו היום להאזין למקצב הירחי. לא קל להסכים ולהיות נקודה קטנה, או להמתין בסבלנות להתמלאות איטית איטית. לא קל להסכים קצת למות מדי פעם בפעם. אולי לכן ניתנו לנו עוגנים להביט בשמיים ולברך את תנועת הלבנה, לספור יום אחר יום בדרך, להיות, ולו לשעה קלה – ירח.
[1] שמות י"ב
[2] בארמית: אֲבָל בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהִי גּוֹ רְחִימוּ סַגִּי לְגַבֵּי רְחִימָהָא, מִגּוֹ דְּחִיקוּ רְחִימוּ, דְּלָא יַכְלָה לְמִסְבַּל, אַזְעִירַת (ר"ג ע"ב) גַּרְמָהּ בִּזְעִירוּ סַגִי, עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת (את) מִנָּהּ, אֶלָּא זְעִירוּ דִּנְקוּדָה חֲדָא.
[3] בארמית: שְׁחוֹרָה אֲנִי, וְלֵית לִי אֲתָר לְאַעֲלָא לְכוֹן תְּחוֹת גַּדְפָּאי… וּבְגִין כָּךְ אַל תִּרְאוּנִי. לָא תֶּחמוּן בִּי כְּלָל, דַּאֲנָא נְקוּדָה זְעֵירָא.
[4] בארמית: מֶה עָבְדִין גֻּבְרִין תַּקִּיפִין, חַיָּילִין דִּילָהּ. שָׁאֲגִין כְּאַרְיָין תַּקִּיפִין
[5] בארמית: וּמִגּוֹ קָלִין וְשָׁאֲגִין תַּקִּיפִין, דְּקָא מְשָׁאֲגִין כְּאַרְיָין גּוּבְרִין תַּקִּיפִין דְּחֵילָא, שָׁמַע רְחִימָא לְעֵילָּא, וְיָדַע דִּרְחִימָתֵיהּ הִיא בִּרְחִימוּ כְּוָותֵיהּ, מִגּוֹ רְחִימוֹי עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת מִדִּיוּקְנָא וּשְׁפִירוּ דִּילָהּ כְּלָל.
[6] בארמית: וּכְדֵין, מִגּוֹ קָלִין וְשַׁאֲגִין דְּאִינּוּן גִּבָּרֵי חֵילָא דִּילָהּ, נָפִיק דּוֹדָהּ רְחִימְאָה מִגּוֹ הֵיכָלֵיהּ, בְּכַמָּה מַתְנָן, בְּכַמָּה נְבִזְבְּזָן, בְּרֵיחִין וּבוּסְמִין וְאָתֵי לְגַבָּהּ, וְאַשְׁכַּח לָהּ שְׁחוֹרָה זְעֵירָא, בְּלָא דִּיּוּקְנָא וּשְׁפִירוּ כְּלָל, קָרִיב לְגַבָּהּ, מְחַבֵּק לָהּ, וּמְנַשֵּׁיק לָהּ, עַד דְּאַתְעָרַת זְעֵיר זְעֵיר מִגּוֹ רֵיחִין וּבוּסְמִין. וּבְחֶדְוָה דִּרְחִימָהָא דְּעִמָּהּ, וְאִתְבְנִיאַת, וְאִתְעָבִידַת בְּתִקּוּנָהָא, בְּדִיוּקְנָהָא, בִּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ, ה' כְּמִלְּקַדְּמִין.
[7] רבי צדוק הכהן מלובלין, מחשבות חרוץ פרק י
לפוסט הזה יש 2 תגובות
נהדר
מיוחד מאד
תודה על המילים