לפני 30 יום נפרדנו מבנימין יוגב (בוג'ה), איש חינוך ענק ומגדולי המורים לתרבות ומורשת החג הקיבוצי. בית העמק, הקיבוץ שבו גדלתי, קיבוץ חילוני של התנועה הקיבוצית, היה גם הקיבוץ של בוג'ה. בילדותי זכיתי לחגוג את החגים בהובלתו, להתפלל לצידו בבית הכנסת של הקיבוץ ולשמוע ממנו דברי תורה.
אֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים–מִדְבָּרוֹת וִיעָרִים וְשָׂדוֹת, וּדְרָכִים הַמְּפֻלָּשִׁין לָהֶן: וּבִלְבָד שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב הַדֶּרֶךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְלֹא תִהְיֶה עָלָיו תַּקְרָה" (הרמב"ם, הלכות שבת י"ד, א')
לפני כמה שבועות התכנסנו בסלון של קרן לערב נשים של גרעין השותפין הירושלמי. בפתיחת הערב נתבקשנו לכתוב על פתק קטן מהי נשיות לדעתנו. מיד התקבץ
ושוב הגבה המורמת, ושוב המבט התוהה, והשאלה כבר צפה בינינו באוויר עוד לפני שהיא מתגלגלת מהלשון החוצה: "מה, אי אפשר לדבר איתך בשבת עכשיו?". כשבעומק,
חג השבועות הוא ללא ספק החג בו אני חווה את הפער הגדול ביותר בין הדרך בה מציינים את החג בבית הורי ובקהילה בה גדלתי, לבין
המאמר של יוסי קליין בעיתון "הארץ", "אליטה חסודה שלנו", נכח בשבועות האחרונים בשיחות רבות וטעונות שהשתתפתי בהן, ושמעתי דברים שהיו לא פשוטים עבורי מאנשים קרובים
