"ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדת בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים, והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות

השנה 1806. חורף. אי שם ברוסיה הלבנה, בעיירה קטנה על גדות הדנייפר, מתכנסת לה חבורת יהודים מלאי מרץ והשראה. בראשיהם מתרוצצים רעיונות מהפכניים על גאולת

קריאות ה-‘אף על פי כן‘ כבר לא נשמעות במחוזותינו. אני רואה אותנו – הרבה אנשים עם מוטיבציות גדולות שמבינים שמשהו אינו כשורה ולא יודעים להגיד

מדינת ישראל קמה במידה רבה בזכות שואת יהודי אירופה, זוהי טענה חוזרת ונשמעת מדי שנה בימים שלקראת ואחרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הדיון אינו מתמצה

"אף על פי כן". כמו בחוש נבואי, נבחר הביטוי הזה כנושא הדיון של "דעת פרת' לפני שני גיליונות. אז נראה היה כאילו השאיפה להתעוררות של

”אחר“: כל שהשלילה מאפיינת אותו. ”אחר“ כל מה שיש בו, שאין בשני. ”אחר“ מורה תמיד על ניגוד, אפילו אין זה אלא ניגוד יחסי, אפילו השני

בגיל 26 עזבתי את המרכז. עליתי על אוטובוס לירושלים בכוונה לא לשוב עוד. לעזוב אחת ולתמיד את השעמום הגדול, הבורגני, את חוסר התכלית והנוחות התמידית,

בשבוע שבו נודע לי נושא הגיליון הנוכחי נפטר הרב מנחם פרומן. רק כשבועות מספר קודם לכן הלך מאיתנו הרב דוד הרטמן. שני גדולי הדור הללו,