תשובה לידיד ניאו-ישראלי
הזהו גורלה של החברה הישראלית להתנתק משורשי יצירתה ולהמשיך לרחף כהזיה תלושה בחלל הפוליטי, ללא יסודות המחברים אותה לקרקע צמיחתה?
הזהו גורלה של החברה הישראלית להתנתק משורשי יצירתה ולהמשיך לרחף כהזיה תלושה בחלל הפוליטי, ללא יסודות המחברים אותה לקרקע צמיחתה?
אל תקרי 'חָרוּת' אלא 'חֵרוּת' דורשים חכמינו בשמות רבה. בכך הם רומזים לנו, כי המנהג לראות דווקא את חג הפסח כ"חג החירות", טעות ביסודו
אי שם ברוסיה הלבנה מתכנסת לה חבורת יהודים מלאי מרץ והשראה. בראשיהם מתרוצצים רעיונות מהפכניים על גאולת היהודים.
נראה שאנחנו כבר לא מסוגלים לומר שום דבר חשוב, מעבר לחשיבות הזכות של כולם לומר. אבל מה עושים עם הזכות הזאת?
הדיון על מרכזיות האנטישמיות לגבי ההיסטוריה של העם היהודי לא התחיל מהשואה. הוא עתיק אולי כמו העם היהודי עצמו.
עומקה ושלביה של מהפכה מתבטאת בימינו במחאת האוהלים ובציווי המוסרי לחברה הישראלית
המאבק לטובת האחר ולמען זכויותיו וחירותו שהחל לצמוח מתוך הציבורים הליברליים של מדינות המערב, פספס בנקודה אחת מרכזית
אני חוזר אל התורות שלמדנו מהרב מנחם פרומן ומהרב דוד הרטמן על הצורך למלא את היהדות בחיות חדשה
ביאליק, בשונה מאחרים בתקופתו, מבין לעומק את חומרת האסון שבנטישת בני דורו שוחרי ההשכלה את בית המדרש שבו גדלו והתחנכו.
המורים החסידיים הציעו פרשנות מחודשת לחגים ולמועדי השנה, במטרה להבין אותם באופן פנימי ורוחני יותר. בעקבות דרשה מספר הזוהר ננסה לחשוב יחד, בלימוד ובשיחה, האם גם ליום העצמאות עשוי להיות צד אישי יותר, הנוגע ללב ולנפש.
לפני קצת יותר מעשר שנים, באלול ה', הרגשתי לראשונה את החיבור המיוחד והעוצמתי במפגש של תפילה עם קהילה. במקרה (או שלא), החוויה הזו הייתה שלובה עם הפעם הראשונה שהייתי שליחת ציבור, וזה היווה עבורי הזמנה להמשיך להתפתח ולהעמיק בתפילה ובשליחות ציבור ביחד איתכן ואיתכם.
"את הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים ולנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה", עמוס עוז מספר שכך אביו אמר לו כאשר הרים אותו על כתפיו בליל כ"ט בנובמבר.
מה מעצב את חיינו? אילו סיפורים מכוננים ילוו אותנו בהמשך? ואיזה יום או תקופה בחיינו יהפכו לסיפורים אותם נספר לילדינו ולנכדינו?
בחבורה ננסה להתבונן אחורה וקדימה בזמן, על איך היסטוריה הופכת לסיפור, ואיך שיום חולין אחד מתמלא פתאום כולו חסד בזכות הסיפור אותו אנו מספרים.