יצא לי להרהר בזמן האחרון על איזה זן חדש של תודה (בטח יש איזה ספרון, מין "מגדיר תודות" איפשהו בעולם) שתפס אותי בזמן האחרון. בגלל שלא מצאתי את מגדיר התודות המדובר בשום חנות ספרים – עד שיימצא שם יותר מוצלח, בואו נקרא לזן הזה בינתיים דָבּשת תודה. זו מין תודה כזו שנמצאת על הגב, לא מודעים לה כלל ואפשר לסחוב אותה שנים. אבל אם מישהו פתאום יסובב לנו את הראש (בעדינות, כן?) או ישים רגע מראה מול העיניים – נוכל לראות – בואנה, יש לי פה איזו תודה שצריך לטפל בה.

מדי שבוע נכנסתי חדור מטרה לכיתה, כעבור זמן גיליתי שהעיניים הצעירות שהביטו בי בתחילה באמונה תמימה, כבר לא מביטות בי באותה הדרך