לפני כעשרים שנה טבע ארי אלון את הניגוד “אדם רבני / אדם ריבוני”, ומאז רבים המצטטים שורות אלו או המשתמשים במטבע לשון זו, במיוחד בקרב ההגות היהודית החילונית.

מאמר זה עוסק בזהות אישית וקבוצתית, ובעיקר בשני מרכיבים מרכזיים של גיבוש הזהות: ראשית, יצירת ה’אחר’ והיחס הספירלי של הגדרת העצמי והגדרת ‘האחר’, ושנית, אופן קביעת קווי ההבחנה שיוצרים את החלוקה לקבוצות (‘אנחנו’ ו’הם’). טענתי הבסיסית היא כי אנו נוטים באופן טבעי להגדיר את עצמנו דרך ‘האחר’ וכי יש לכך חסרונות בולטים.

נקודת המוצא שלי בדברים הבאים היא שהרוב המוחץ של תלמידי מערכת החינוך הממלכתית בישראל הם יהודים, ועל כן מן הראוי והרצוי שיזכו לחינוך יהודי נאות

הזדהות עם קהילה מהווה העצמה של הפרט, בצורה שאינה מנותקת מהטבע החברתי של בני האדם

מה שאני אציע כאן הוא את נקודת המבט שלי, כיהודי ישראלי חילוני, על התפילה היהודית.

נושא הידיעה בין טוב לרע מלווה אותנו כבר מפרשת בראשית ה, היא עם העץ ההוא. האיסור על אכילה מפרי עץ הדעת היה אחד הראשונים שקיבלנו מהקב”ה, והוא מעלה שאלות רבות

בלוח השני העברי, הדרך מהחירות לעצמאות עוברת דרך הזיכרון. לפחות חלק מהרצף הזה אינו מקרי

כאשר הפילוסוף ליאו שטראוס קרא לספרו הגדול "ירושלים ואתונה", הוא הנגיד את השתיים כשתי השקפות עולם הפוכות שאינן נפגשות לעולם. כאשר הדג נחש שרים על