
מי שלמד להקשיב לעצים
עצים וצמחים בכלל הם תופעה מופלאה. לא אחת אני מרגישה שטעה מי שהכריז על האדם כנזר הבריאה,
עצים וצמחים בכלל הם תופעה מופלאה. לא אחת אני מרגישה שטעה מי שהכריז על האדם כנזר הבריאה,
רצף הפרשות שבו אנחנו נמצאים מספר על השלבים המקדימים בתהליך היבנותו של עם ישראל – מאוסף של עבדים לכינון של עם.
פרשתנו נפתחת בתחושת דה ז'ה וו קלה: הרי כבר בספר בראשית (מו, ח), לפני שתי פרשות בלבד, רגע אחרי שהאחים
שנה אזרחית מתחילה, ואני מחפשת לה משמעות. ברוב רבדי חיינו, בקטגוריות הגדולות, דבר לא מתחיל מחדש.
כשהייתי בתיכון ידעתי בעומק ליבי שכשאהיה גדול אני רוצה לחזור בתשובה או לצאת בשאלה. מכיוון שכבר הייתי דתי הוכרעה הכף לצד הידוע. הידיעה הזו לא הייתה ידיעה במובן
את כתביו של פרופ' אליעזר שביד פגשתי לראשונה בשנה שבה החלטתי שכדאי לי להכיר קצת יותר מקרוב את ארון הספרים היהודי, ונחשפתי לעומק השבר. זו
עת השתחררתי נלכדתי בתורתו של אהרון דוד גורדון. בכל אותה שנה שאחרי השחרור, הייתי מהרהר בגורדון והוא ליווה אותי לכל מקום. למדתי עליו ממי שיכולתי,
"לעם קטן אחד… ניתן ליצור את הפרינציפ של ההתקדמות. זהו העם היווני. לבד מן הכוחות הסמויים של הטבע, אין דבר מתקדם בעולם הזה, שאינו יווני
אז צריך לדעת או לא צריך לדעת? במסכת מגילה מובאת אמרתו של רבא: “מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”
בלוח השני העברי, הדרך מהחירות לעצמאות עוברת דרך הזיכרון. לפחות חלק מהרצף הזה אינו מקרי