לפעמים, כשאני מדברת עם סבתא שלי – אני מדמיינת שיחות עם הנכדה העתידית שלי. אנחנו בסלון, עם כוס תה, היא על שרפרף עץ, אני על איזו כורסת זקנים כזו, מנסה לגלגל לעצמי שיחה בראש ולדמיין: מה יעניין אותה? מה חשוב שאתאמץ לזכור כדי שאוכל לספר?
השיפוט, הכעס וההתנשאות, גם הם עוול, גם הם חורבן, אינם יכולים להיות הפתרון לחורבן הפיזי של המערכת האקולוגית. התיקון הפיזי קשור בתיקון הנפשי ולאופן בו נבחר לדבר על המשבר איש עם רעהו.
המערכת מדממת. זה נשמע ביטוי דרמטי, אבל בהיעדר השכר וגם התנאים המתאימים, מורות טובות ואיכותיות פשוט עוזבות. כמות החוסרים היא מטורפת, וההשפעה על בתי הספר
איך מגדירים קהילות יהודיות־ישראליות? כמה כאלה קיימות ואיפה אין כאלה? מה הפוטנציאל של קהילות כאלו, ואיך ממפים פוטנציאל?
פריבילגיה, זכות יתר, מין הטבה שיש לך בחיים שלא כל העולם נהנה ממנו. כלומר, משהו שאני מסתובב איתו ביום יום
הדרמה של מבקשי המקלט נוגעת בבטן הרכה של היהדות שלנו. צריך להתקיים מקום שיאפשר לדבר, ללא הצורך לשכנע או להכריע.
