
הקיגל הוא קדוש – מחשבות על ל"ג בעומר
ל"ג בעומר הוא חג מבלבל. חג שצמח מאוחר, מן השטח, ללא צידוק ברור לתאריך בו הוא נחגג וללא פשר מיוחד לספירה ה-33 בעומר. אוסף של
ל"ג בעומר הוא חג מבלבל. חג שצמח מאוחר, מן השטח, ללא צידוק ברור לתאריך בו הוא נחגג וללא פשר מיוחד לספירה ה-33 בעומר. אוסף של
חנוכה – אמצע החורף, אפשר לומר – הוא חג שמציינים אותו מדי יום עם המשפחה בבית, בסוף היום. הרוחות יכולות לנשוב ולשרוק כאוות נפשן, הגשם יכול להינתך בעוצמה בניסיון נואש להשתתף בחגיגה, אבל אני והמשפחה שלי נעמוד בין ארבע קירות בטוחים, מסביב לנרות, ונחכה לרגע שאבא ישאל "מי שר איתי 'מי ימלל' בשני קולות?" כדי לגלגל עיניים ולצחוק עליו.
ברומניה, כך סיפר סבא, בכל מוצאי שבת היו מזמינים הוריו כרכרה רתומה לסוס, לוקחים את שני בניהם ויוצאים למסעדה ולאחר מכן לאופרה. סבא תמיד אהב אופרה ומחזמרים (תודה אקדמיה על התיקון המבאס)
הפעם החלטתי לא לשחק במשחק המטופש הזה. אני תכננתי להגיע לרכבת מסוימת אבל אני לא ארוץ עכשיו ואדחס בין כל האנשים
לפני כעשרים שנה טבע ארי אלון את הניגוד “אדם רבני / אדם ריבוני”, ומאז רבים המצטטים שורות אלו או המשתמשים במטבע לשון זו, במיוחד בקרב ההגות היהודית החילונית.
מאמר זה עוסק בזהות אישית וקבוצתית, ובעיקר בשני מרכיבים מרכזיים של גיבוש הזהות: ראשית, יצירת ה’אחר’ והיחס הספירלי של הגדרת העצמי והגדרת ‘האחר’, ושנית, אופן קביעת קווי ההבחנה שיוצרים את החלוקה לקבוצות (‘אנחנו’ ו’הם’). טענתי הבסיסית היא כי אנו נוטים באופן טבעי להגדיר את עצמנו דרך ‘האחר’ וכי יש לכך חסרונות בולטים.
מדוע מדיניות המפלגות החרדיות הפוכה מהרוח היהודית שמדריכה אותנו שלא לגרום לאחרים את מה שסבלנו בעצמנו
כשאני קוראת סוגיה בגמרא היום, צורת ההתדיינות מזכירה לי בראש ובראשונה דיונים קהילתיים ואספות חברים. הדמיון הזה איננו מקרי.
המגורים בירוחם הרחיקו אותנו מפעילות הבוגרים. יום אחד הגיעה אלינו הבשורה ששוב שיש לנו מקום על ספסלי בית המדרש
החופה היהודית אמורה להחזיק המון מרכיבים שלא באים לידי ביטוי לצערנו הרב במציאות הישראלית.