
התפילה בעיני יהודי ישראלי חילוני
מה שאני אציע כאן הוא את נקודת המבט שלי, כיהודי ישראלי חילוני, על התפילה היהודית.
מה שאני אציע כאן הוא את נקודת המבט שלי, כיהודי ישראלי חילוני, על התפילה היהודית.
הכול זמני במשכן. מוכן לתנועה. נוח להתקפל, לעבור בקלות ממקום למקום. אין קביעות. ארבעה פרשות מוקדשות למבנה, מהרגש שליווה את מי שתרם את החומרים, ועד
ישנה אמירה נושנה על כך ש"בית הכנסת שהחילונים לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי". אם האמירה עדיין נכונה? באיזו מידה? ולמה?
מאז שאני מכירה את עצמי השבת תמיד הייתה חלק חשוב מחיי, משום שהיא הייתה טבועה בי מאז ומעולם, כבחורה שגדלה בהווי דתי, למרות שהורי פתחו
התפילה היא גם התרחשות כלפי מעלה וגם התרחשות בתוך הקהילה, ויותר מזה: התרחשות אחת בונה את השניה.
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה? וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה. וַיֹּאמַר: קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. […] וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ […] וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה…