חנוכה – אמצע החורף, אפשר לומר – הוא חג שמציינים אותו מדי יום עם המשפחה בבית, בסוף היום. הרוחות יכולות לנשוב ולשרוק כאוות נפשן, הגשם יכול להינתך בעוצמה בניסיון נואש להשתתף בחגיגה, אבל אני והמשפחה שלי נעמוד בין ארבע קירות בטוחים, מסביב לנרות, ונחכה לרגע שאבא ישאל "מי שר איתי 'מי ימלל' בשני קולות?" כדי לגלגל עיניים ולצחוק עליו.
בשוך הסערה (ובשוך הריקודים העליזים של ילדי המדבר הצמאים לגשם) ישבו לפגישה צוות החקלאות של הקיבוץ, להעריך נזקים, לחשוב יחד איך מתחילים לשקם את החורבן, ו…לשאול יחד שאלות קיומיות
ברומניה, כך סיפר סבא, בכל מוצאי שבת היו מזמינים הוריו כרכרה רתומה לסוס, לוקחים את שני בניהם ויוצאים למסעדה ולאחר מכן לאופרה. סבא תמיד אהב אופרה ומחזמרים (תודה אקדמיה על התיקון המבאס)
למדינת ישראל יש הרבה בעיות. ואנחנו הישראלים אוהבים לדבר על הבעיות שלנו, להסביר איך הגענו לכאן, להציע פתרונות. לפעמים מרגיש שאנחנו מדברים על אותן בעיות כבר שנים אבל לא הרבה משתנה
מה הקשר בין פרנקפורט, בוסטון, בית מדרש, מסעדה וצ'יפס יהודי? אז זהו, מסתבר שיש קשר מעניין מאוד. כתבה שפורסמה ב- Jewish Insider בתחילת אוגוסט על הקמתו של בית מדרש-מסעדה בבוסטון משכה את תשומת ליבי ויצאתי לחקור.
בין ראש השנה ליום הכיפורים, בין אריק איינשטיין לעמיר בניון, בין הפתק שבכיס האחד לפתק שבכיס השני, בין השנה היוצאת לזו שנכנסת. 1. מסופר על
זכורים לי אך במעורפל אותם ימים בהם הייתי יושב בין ספסלי הישיבה ועוסק בהלכות 'אורח חיים', אך יום אחד מהם זכור לי היטב. אותו יום,
הפעם החלטתי לא לשחק במשחק המטופש הזה. אני תכננתי להגיע לרכבת מסוימת אבל אני לא ארוץ עכשיו ואדחס בין כל האנשים
לפעמים,כשאני מדברת עם סבתא שלי – אני מדמיינת שיחות עם הנכדה העתידית שלי. אנחנו בסלון, עם כוס תה, היא על שרפרף עץ, אני על איזו כורסת זקנים כזו, מנסה לגלגל לעצמי שיחה בראש ולדמיין: מה יעניין אותה? מה חשוב שאתאמץ לזכור כדי שאוכל לספר?
