השמאל הישראלי: "ממעמד לעם" – ובחזרה

[פורסם ב"הארץ", 5.1.16: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2814202]

בשנת 1933 פרסם דוד בן-גוריון את החיבור "ממעמד לעם", ובו ניסח את יסודות הממלכתיות ונטישת הסקטוריאליות של זרם הפועלים לטובת הנהגת העם כולו. מאמרו של קרלו שטרנגר (המצטרף לגדעון לוי, ארי שביט ואחרים) מציע לשמאל הישראלי לבצע כעת את המהלך המהופך – מהגמוניה למיעוט הדורש הגנה על זכויותיו.

כדי להבין את עומק ההקשר שבו נאמרים הדברים, נצביע על דוגמאות זעירות מהימים האחרונים המבהירות את חילופי הכוחות בין הימין הלאומי והשמאל הליברלי בישראל: מן העבר האחד, שטרנגר מכריז כי תומכי הדמוקרטיה הליברלית בישראל הם מעטים, ו"נמצאים במעמד דומה לזה של ערביי ישראל ושל הציבור החרדי". אך בעוד שהללו פועלים מתוך תודעת מיעוט ומחזיקים באזורים אוטונומיים, שטרנגר טוען שאין מי שמגן על זכויותיהם של הליברלים הישראלים – ודורש לפיכך "אוטונומיה לשמאל"; מן העבר השני, קורא שר החינוך נפתלי בנט לציבור הציוני-דתי לצאת מעמדת המיעוט המקופח ולקחת אחריות על מדינת ישראל (כך אמר בין היתר: "אנחנו צריכים לצאת מהעמדה הקורבנית הזאת. אנחנו כבר לא מסכנים. […] אנחנו כבר לא מובלים – אנחנו המובילים. […] אנחנו רוצים הנהגה – אנחנו צריכים להיות אחראיים."). שתי התמונות הללו מייצגות היפוך קופרניקאי בתפיסות העצמיות של הימין ושל השמאל, ומסמנות את השלב השלישי בתהליך זה.

לאורך עשורים ארוכים היתה בישראל חלוקה ברורה: השמאל תפס את עצמו כהגמוניה, והימין כמיעוט אופוזיציוני. בשנים האחרונות נמצאנו בשלב-ביניים, שבו שני הצדדים סבלו מפיצול אישיות חריף בין תודעת הגמוניה לבין תודעת מיעוט נרדף. "הפיצול הכפול" הזה היה מעין מצב פרדוקסלי של שני "קוזאקים נגזלים":

בימין הישראלי (ובכללו הימין הדתי) ניכרת מחד גיסא תודעת הגמוניה נובורישית המתבטאת בחגיגות נוסח "לא יהיה יותר שלטון שמאל בישראל", "קץ החילוניות", "עליית האליטות החדשות" וכדומה. הבסיס לכך נראה ברור: הליכוד בשלטון כבר כמעט ארבעה עשורים; הציבור הדתי-לאומי הוליד מתוכו רק השנה מפכ"ל משטרה, ראש שב"כ, ראש מוסד ואולי גם את היועמ"ש הבא, וכן קבוצה גדלה והולכת מקרב הקצונה הבכירה בצה"ל ולאחרונה גם כוחות בולטים בתקשורת הממסדית. מאידך גיסא, הימין כולו נראה לעיתים כסובל מתסמונת מיעוט נרדף, כמעט פרנויה, המתבטאת בבריחה מאחריות ובהטלת אשמה לעבר מוקדי הכח הנותרים (האמיתיים או המדומיינים) של השמאל, ומגולמת בדוגמאות מתמיהות של שרים מכהנים המשתתפים בהפגנות מול בית ראש ממשלתם.

מן העבר השני, גם ממשיכיהם התודעתיים של מפא"י מבטאים פיצול אישיות דומה: מחד גיסא, לעיתים הם תופסים את עצמם כמי שמייצגים את "הקול השפוי", את חזון המדינה ורוב האזרחים, מי שאמורים היו לנווט את המדינה אלא שלמרבה הזוועה מיעוט קטן, הזוי ולא מייצג שדד אותה מהם; מאידך גיסא, לפרקים הם מתבצרים מאחורי חומות מגדל השן ומביטים בעצב בהמון הנבער שמדרדר את המדינה לתהומות גזעניים ותיאוקרטיים.

יתרה מכך, הפיצול הכפול הופך לפיצוץ כפול כאשר שרי הימין (שקד במשפטים, רגב בתרבות, בנט בחינוך, נתניהו בתקשורת ועוד) מבקשים לשנות מה שבעיניהם לקוי בעקבות שלטון שמאל ממושך: השמאל מתקומם לנוכח "מתקפה חובקת-כל נגד מי שאינו מתיישר עם השלטון"; הימין מבטל את הביקורת של השמאל כ"זעקת הקוזאק הנגזל" – אליטה ישנה שעדיין מחזיקה בבסיסי-כח רבים, ומזדעקת על כרסום מינורי בתחום שלטונה; אך גם השמאל, מצדו, רואה בצעדי הימין כאלו של קוזאק נגזל – הנמצא בשלטון ומחזיק ברוב עמדות הכח האפקטיביות, ועדיין מתחמק מאחריות ומפנה אצבע מאשימה כלפי השרידים הדהויים של השלטון הקודם.

כעת, כפי שמסמנים דבריהם של שטרנגר ובנט, מגיע השלב השלישי – הפנמת המיצוב העדכני. שטרנגר מבטא את ראשית ההפנמה של המציאות החדשה עבור השמאל הליברלי – הפנמה שמתחילה בקבלת הכרעת העם ועובדת שלטון הימין (גם אם בצער רב), וממשיכה להתמקמות מחודשת כאופוזיציה לוחמת בתוך המערכת הדמוקרטית. אכן, הלגיטימציה לחשיבה מגזרית יכולה לסייע לציונות הליברלית לשוב ולחדד את ערכיה ואת מסריה, כחלק מהתארגנות מחדש לקראת המשך המערכה – כפי שכותב יורם יובל. בהקשר זה עולה דרישה להקמת "זרם ממלכתי חילוני", אך כנראה שהדרך לקבלת הכרה בזכויות כמיעוט לא תהיה קצרה: בית המשפט כבר דחה עתירה להקצאת שטחי מגורים ייעודיים לחילונים בבית-שמש לנוכח התחרדות העיר (עת"מ (י-ם) 1888/09) וזאת בטענה שהחילונים אינם באמת מיעוט בארץ ואף בעיר, וכן נדחתה עתירה להכיר ביהודים החילונים כ"עדה דתית" (בג"צ 6168/92).

על הימין (והימין הדתי בפרט) חלה כעת חובת ההוכחה של המשילות והאחריות: לא עוד רדיפת שמאל פופוליסטית – אלא "נדיבות של מנצחים", ובעיקר התמודדות ברורה ואמיצה עם הגורמים בימין שעודם אופוזיציוניים באופיים.

הכותב הוא ראש תוכנית "מבוע" ב"בית פרת – מדרשה ישראלית", חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, ומוביל תוכנית "הפרלמנט: בית מדרש וסדנה לסוגיות ריבונות