[סדרת רשימות על המצב הפוליטי בישראל, 2015-2016, רשימה #1 | לרשימה #2 | לרשימה #3 | לרשימה #4]
בישראל של סוף שנת 2015 מתנהל שיח-חרשים מיוחד במינו. בתהליך מרתק נוצרו כאן שני מחנות שכל אחד מהם סובל מפיצול אישיות חריף בין תודעת הגמוניה לבין תודעת מיעוט נרדף. "הפיצול הכפול" הזה, "פרדוקס הקוזאקים הנגזלים", יוצר כאן שיח ציבורי ופוליטי הרסני, שיוכל להתמתן רק עם איזון נכון של הנטיות המפוצלות הללו.
בקרב הימין הישראלי (ובתוכו בולטת קבוצת הימין הדתי) הפיצול הזה ניכר במיוחד לאחרונה: מחד גיסא, תודעת הגמוניה נובורישית המתבטאת בחגיגות נוסח "לא יהיה יותר שלטון שמאל בישראל", "קץ החילוניות", "עליית האליטות החדשות" וכדומה (וראו התבטאויותיהם של יועז הנדל ונפתלי בנט בשבוע האחרון). הבסיס לכך נראה ברור: הליכוד בשלטון כבר כמעט ארבעה עשורים; הציבור הדתי-לאומי הוליד מתוכו רק השנה מפכ"ל משטרה, ראש שב"כ, ראש מוסד ואולי גם את היועמ"ש הבא, וכן קבוצה גדלה והולכת מקרב הקצונה הבכירה בצה"ל ולאחרונה גם כוחות בולטים בתקשורת הממסדית. מאידך גיסא, הימין כולו נראה לעיתים כסובל מתסמונת מיעוט נרדף, כמעט פרנויה, המתבטאת בבריחה מאחריות ובהטלת אשמה לעבר מוקדי הכח הנותרים (האמיתיים או המדומיינים) של השמאל, ומגולמת בגאונות קישונית בדוגמאות מתמיהות של שרים מכהנים המשתתפים בהפגנות מול בית ראש ממשלתם.
מן העבר השני, גם ממשיכיהם התודעתיים של מפא"י מבטאים פיצול אישיות דומה: מחד גיסא, לעיתים הם תופסים את עצמם כמי שמייצגים את "הקול השפוי", את חזון המדינה ורוב האזרחים, מי שאמורים היו לנווט את המדינה אלא שלמרבה הזוועה מיעוט קטן, הזוי ולא מייצג שדד אותה מהם; מאידך גיסא, לפרקים הם מתבצרים מאחורי חומות מגדל השן ומביטים בתערובת של תיעוב ועצב בהמון הנבער שמדרדר את המדינה לתהומות גזעניים ותיאוקרטיים.
כאשר שרי הימין מבקשים לתקן את מה שבעיניהם הוא מצב מעוות הנובע משלטון שמאל ארוך שנים (איילת שקד במשרד המשפטים, מירי רגב במשרד התרבות, נפתלי בנט במשרד החינוך, נתניהו בשוק התקשורת ועוד), הפיצול הכפול הופך לפיצוץ כפול: השמאל מזדעק נגד מה שהוא תופס כמתקפה חובקת-כל נגד מי שאינו מתיישר עם השלטון; הימין מבטל את הביקורת של השמאל כ"זעקת הקוזאק הנגזל" – אליטה ישנה שעדיין משמרת הרבה מבסיס הכח שלה, ומזדעקת באופן בלתי פרופורציונלי על כל כרסום מינורי בתחום שלטונה; אך גם השמאל תופס את צעדי הימין ככאלו של קוזאק נגזל – של מי שנמצא בשלטון כארבעים שנה ומחזיק ברוב עמדות הכח האפקטיביות, ועדיין מתחמק מאחריות ומפנה אצבע מאשימה כלפי השרידים הדהויים של השלטון הקודם.
כאשר מן העבר האחד ארגוני זכויות אדם אינם עוסקים בהגנה על זכויות המתנחלים "כי יש מספיק גורמים חזקים שדואגים להם", ומן העבר השני ארגוני ימין אינם סבורים שהיה עליהם למחות במקרים של עצורים פלסטיניים "כי יש מספיק גופים חזקים שדואגים להם" – מתבהר שבאופן פרדוקסלי, כל צד חש את עצמו כמיעוט הנלחם בהגמוניה, ופטור לפיכך מראייה רחבה ואף מעקביות והגינות בסיסית.
הסכנה העיקרית בפיצול כפול זה טמונה ביחס שבין כח ריאלי לבין אחריות: כאשר קבוצה מרגישה שהיא חלשה ושקולה אינו נשמע, היא תצעק בעוצמה; כשנותנים לה מערכת הגברה, הציפייה היא שתתאים עצמה לכח שניתן לה. מעולם מושגים אחר, אין דין פרטיזן המתחבא ביערות ואוחז בנשק קל כדין העומד בראש צבא או האוחז בפצצה גרעינית. הסכנה נוצרת כאשר קבוצה מחזיקה בפועל בכח, אך תודעתה היא של מיעוט מדוכא ומקופח: במצב כזה היא עלולה לעשות שימוש בכוחה באופן שאינו פרופורציונלי, ולא לגלות את האחריות המצופה מבעל הסמכות.
מה שנדרש כיום מכל צד הוא להתבונן בראייה מפוכחת במציאות: מהימין נדרש לאמץ גישה ממלכתית, לגלות "נדיבות של מנצחים", להכיר בכח הריאלי המונח בידיו ולעשות בו שימוש הולם. אם בשנת 1933 פרסם בן גוריון את החיבור "ממעמד לעם", ובו ניסח את יסודות הממלכתיות ונטישת הסקטוריאליות של זרם הפועלים, אזי שבשנת 2015 על הימין להפנים באופן דומה את המעבר מאופוזיציה לשלטון ולפעול בממלכתיות ובאחריות. יתכן שהתבטאויותיו של נפתלי בנט בשבוע האחרון מסמנות את ראשית המעבר שלו מהיציע (האופוזיציוני) אל הבמה המרכזית. השיח על האחריות הנלווית לקבלת המושכות הוא זה שהיה חסר בימין ובימין הדתי בפרט בשנים האחרונות. בזמן הואקום הזה נזרעו זרעים מסוכנים שההתמודדות איתם היא אולי האתגר המרכזי המונח לפתחה של הנהגת הימין. בנט ואחרים ניצבים בפני קבוצות "גרילה" אופוזיציונריות שמעתה רואות גם בהם בוגדים בדרכם.
מן העבר השני, מהשמאל נדרש בראש ובראשונה לקבל את הכרעות העם ואת הלגיטימיות של שלטון הימין. זה אומר בין היתר לא להזדעק אוטומטית על כל צעד של הממשלה כ"פאשיסטי" או "אנטי-דמוקרטי", לכבד את החלטות הכנסת ולא להפוך את בג"צ למחוקק חלופי, ובעיקר למצב את עצמו כאופוזיציה לוחמת מתוך המערכת עצמה, בתוך כללי המשחק הפרלמנטריים. במצב הקואליציוני הנוכחי יש בהחלט דרכים לעשות זאת.
