הזווית המהותנית של השיח העדתי: מזרחיים אוהבים .vs אשכנזים משכילים
מכיוונים שונים חוזר לאחרונה הנושא העדתי לשיח הציבורי – מ"ועדת ביטון" והדיון סביבה, מדחיפתה של שרת התרבות בהזדמנויות שונות, מהדיון המחודש בפרשת הילדים החטופים מקום המדינה, ועוד. אני מבקש לגעת כאן בזווית אחת ספציפית של השיח הזה – זו שמייחסת לכל אחד מהצדדים תכונות-אופי דומיננטיות (כגון חום ורגש למזרחיים, רציונליות וקור-רוח לאשכנזים). אנשים משני הצדדים אחראים לשיוך הסטראוטיפי הזה, ונראה שכל אחד מאותם דוברים התמקם מאחורי התכונות המיוחסות לו, ובמקום להפריך ייחוס זה, מתבצר בו ועסוק בהאדרתו בהשוואה לתכונות המיוחסות לאחר.
לדוגמה האחרונה אחראי התסריטאי והבמאי המצליח מאור זגורי, בעל טור במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, שכתב ב- 15.7.16 טור שכותרתו "הפנתרים הלבנים", ובמסגרת מתקפתו (המוצדקת בחלקה) על אלה מקרב האשכנזים המזלזלים במזרחיים הצהיר: "אמא אוהבת עדיפה על אמא משכילה." למקרה שמישהו מהקוראים עשוי היה לפספס את המסר, הוא וידא הבנה בהבהירו:
אנחנו ניחנו גם באינטליגנציה שניכסתם כ"שלכם" (כשאתם בטוחים שהיקום כולו מתקיים רק בזכות היהודי־הגלותי־החיוור. חיים בסרט), אבל גם באינטליגנציה השנייה. החשובה באמת. ה"רגשית" קוראים לה. זאת שעוזרת לך להגיד לילד שלך שאתה אוהב אותו. תקראו על זה.
כלומר: אשכנזים מצטיירים אצלו כאנשי ספר, השכלה, אינטליגנציה; המזרחיים מצטיירים לחילופין כאנשים רגשיים ואוהבים או כמחזיקים בשני סוגי היכולות.
אשכנזיות משכילה וקרה – האמנם?
בקצרה, לדעתי השיוך הזה הוא פשטני ומיותר. אבל במקום להביא נתונים וסטטיסטיקות (כי לא אספתי, ואני לא יודע אם מישהו אסף או יאסוף), אצביע על מחלוקת-על היסטורית אחת באירופה של המאות ה- 18-19, שלעניות לדעתי מגכיחה את השיוך הגורף של תכונות ל"אשכנזים/מזרחים".
במאה הי"ח פרחה במוקדים רבים ברחבי אירופה "תופעת הנאורות", שבמסגרתה נוצר בין היתר המדע המודרני, קודמו החשיבה הרציונלית והביקורתית, ההשכלה ועוד תהליכים רבים.
בתגובה לכך החלה לצמוח בשלהי אותה מאה תנועה מנוגדת והפוכה, שהוסיפה לפרוח לאורך המאה הי"ט – התנועה הרומנטית. כנגד הדגשת הרציונליות והשכלתנות ע"י הנאורות, הרומנטיקה הדגישה דווקא את הרגש והאותנטיות; כנגד הדגשת הציביליזציה ע"י הראשונה, האחרונה הדגישה את החיבור לטבע; כנגד האוניברסליזם של הראשונה, האחרונה הדגישה את הייחודי והפרטי (ברמת האדם או האומה הייחודית).
כך יצא שאנגלים וגרמנים, הולנדים וסקוטים נחלקו בינים לבין עצמם בין אלה שנוטים לנאורות לבין אלה שנוטים לרומנטיציזם. מי שהיה נוחת לגרמניה, רוסיה או פולין של המאה הי"ט היה מוצא בבית אחד אם מחבקת וחמה, ובשכנו אם משכילה וקרה. (וכותב שנון אחד כבר הספיק לתהות איך קרה שה'יידישע מאמע' הדביקה ומרעיפת-האהבה והחום הפכה בידי-התסריטאי של זגורי לגוש קרח משכיל ומנוכר.)
אם כן, מה שמצוייר בשיח הציבורי השטחי כמבחין בין אשכנזים למזרחיים בפועל הבחין בין אשכנזים מסוגים שונים.
באופן דומה, גם בארצות האסלאם נמצאה תרבות גבוהה מסוגים שונים, לצד חבלי ארץ של תרבות עממית.
בשורה התחתונה
יש הרבה עבודה של תיקון חברתי לעשות בישראל – בהשקעה בפריפריה, בקידום השכלה גבוהה בקרב כל המגזרים, ביצירת הכשרות מקצועיות איכותיות שיאפשרו מצוינות לאלו שאינם מתאימים למסגרות אקדמיות, ועוד. חלק מהצעדים הללו תואמים לצערנו סטטיסטית את קווי ההבחנה העדתיים, ועל אלה יש דו"חות, מחקרים וגרפים.
אבל השיוך המהותני של תכונות כגון חום/קור, רציונליות/רגש, פרטיקולריות/אוניברסליזם לכל אחד מהצדדים – לו אין בעיניי רגליים.
לפוסט הזה יש 2 תגובות
הסיפור המעניין הוא לא הנאורות והרומנטיקה שלעצמן, אלא הקשר שבינהן לשיוך של מזרח ומערב, שגם לו יש היסטוריה ארוכה, ממש כימי הנאורות והרומנטיקה. הייחוס של הרומנטיות למזרח, מה שכונה, ולא כמילת גנאי, אוריינטליזם היה מהלך אירופאי מרכזי בכל תחומי התרבות.
ההבנה של המהלך הזה, אפשרה במהלך המאה ה-20 להבין אותו כהבניה מערבית שהיא גם חלק מהדיכוי של המזרח (מכאן השימוש הרווח לגנאי באוריינטליזם). מה שמעניין הוא שאדוארד סעיד, שהושפע מפוקו בתארו את מבנה הדיכוי, לא הפנים את הרעיון שמול הכוח המופעל תמיד יהיה כח נגד שהמדוכא מפעיל בחזרה.
במובן הזה, זגורי מפעיל כח נגד. אי אפשר לשפוט אותו כאירוע המצוי בפני עצמו, אלא כמהלך של התנגדות לתזה בסיסית שקיימת בישראל ביחס לנאורות האשכנזית והרומנטיקה המזרחית. זה נכון שהכל קשור בהבניה שמקורותיה אירופאיים, אבל מרגע שההבניה כאן קשה מאוד לומר שצריך או אפשר להתעלם ממנה.
הסיפור המעניין הוא לא הנאורות והרומנטיקה שלעצמן, אלא הקשר שבינהן לשיוך של מזרח ומערב, שגם לו יש היסטוריה ארוכה, ממש כימי הנאורות והרומנטיקה. הייחוס של הרומנטיות למזרח, מה שכונה, ולא כמילת גנאי, אוריינטליזם היה מהלך אירופאי מרכזי בכל תחומי התרבות.
ההבנה של המהלך הזה, אפשרה במהלך המאה ה-20 להבין אותו כהבניה מערבית שהיא גם חלק מהדיכוי של המזרח (מכאן השימוש הרווח לגנאי באוריינטליזם). מה שמעניין הוא שאדוארד סעיד, שהושפע מפוקו בתארו את מבנה הדיכוי, לא הפנים את הרעיון שמול הכוח המופעל תמיד יהיה כח נגד שהמדוכא מפעיל בחזרה.
במובן הזה, זגורי מפעיל כח נגד. אי אפשר לשפוט אותו כאירוע המצוי בפני עצמו, אלא כמהלך של התנגדות לתזה בסיסית שקיימת בישראל ביחס לנאורות האשכנזית והרומנטיקה המזרחית. זה נכון שהכל קשור בהבניה שמקורותיה אירופאיים, אבל מרגע שההבניה כאן קשה מאוד לומר שצריך או אפשר להתעלם ממנה.