יוֹתֵר מִמַּה שֶׁקָּרָאתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן

בים חווים את אמירת הקינות בתשעה באב כדבר חסר פשר: מה לי ולחורבן המקדש? מה המשמעות של אמירות קינות לא-מובנות? ובכלל, האם יש טעם לומר את הקינות האלו בזמן שיש לנו מדינה עצמאית ובירה בירושלים.

ואכן, באופן שבו ממשיכות להיאמר הקינות בבתי הכנסת – יהיה קשה לרבים למצוא בהן משמעות. אך ישנה אפשרות אחרת. לאורך השנים נוספו אל הקינות של תשעה באב קינות שקוננו היהודים על המאורעות הקשים שפקדו את קהילותיהם. יהודי אשכנז קוננו על מסעות הצלב. יהודי ספרד על גירוש ספרד. יהודי תימן על גלות מוזע, ועוד ועוד. כך הפכו הקינות את תשעה באב לרלוונטי ומקומי – בעבור כל קהילה וקהילה. בימינו, אנו יכולים לראות את תשעה באב כיום אבל לאומי, המספר את הסיפור שלנו כעם. על עדותיו וקהילותיו השונות. עם שיודע לזכור, דווקא בעת שהוא יושב לבטח בארצו, את התלאות שעברנו בארצות פזורינו לאורך שנות הגלות. ולשאול מתוך כך: מה אנו לומדים מכך לימינו?