פעם לא אהבתי את מגילת רות.
מה זה לא אהבתי, מתבייש לומר שאפילו השתעממתי ממנה. במשך שנים היא נראתה לי כמו סיפור מתקתק. רווי שיבולים רומנטיות, מצועף שמלות מלמלה.
כמה טיפש הייתי פעם, הצילו. חטאות נעורים, שנמשכו הרבה יותר מדי זמן. לקח לי זמן להבין שצריך להרים כיסוי אחד. ועוד אחד. ופתאום לגלות את הסיפור הכי הכי שיש לעולם הזה להציע. הכי הכי אני אומר לכם.
מגילה קטנה וחרישית, שמטיחה ברכות שלא תאמן, את כל האמיתות שיש לעולם הזה להציע. אמיתות על זרות, על ניכור, על כמיהה לבית. על אנושיות בכלל. כמה אנושיות שיש בספר הזערורי הזה, שנמשך ארבעה פרקים בסך הכל. תועפות של אנושיות.
סדרה של ארבעה מפגשים. שמספיקים לכלום ולשום דבר, אבל הם המינימום כדי לפגוש את המגילה הזו בשיא יפעתה. אותה, ודרכה, הלוואי, גם את עצמנו. אמן אמן אמן סלה ועד.
בואו בטוב הכי שבעולם.
ותביאו תנ"ך.
חיבוקים הכי,
שי