לאשפז דינוזאור

מתניה אליצור
מתניה אליצור


למרות שבילדותי, עד כמה שישמע הדבר מפתיע, מעולם לא ראיתי ולו דינוזאור אחד חי ונושם, ובטח שלא ראיתי דינוזאור חובש כיפה, לקחו הדינוזאורים תפקיד מרכזי בחיי הדתיים כילד, וכבוגר למחצה.

הדינוזאורים היו הראשונים שחילצו אותי מהשיממון המוחלט שאחז בי בתפילות שחרית בבית הספר היסודי. מה זה שיממון? התפילה המונוטונית, הבלתי מובנת, היתה בעיניי הסבל הגדול ביותר עלי אדמות, והדינוזאורים בגדר גאולה דזעיר אנפין. היצורים המפלצתיים הגיחו לתוך האולם ששימש בתור בית כנסת בדיוק בתקופה הזו בשנה, ימי אלול עתירי הסליחות ועמוסי התחנונים. היום אני כבר מוכן להודות באשמה. אני זימנתי את הדינוזאורים האמתניים לקרוע את תקרת בית הספר שלי, והיתה זו משאלת הלב שלי שהגדול והאימתני מבין לטאות הענק יזלול לפני כולם את יוסף. יוסף, שבשאר הזמן היה סתם ילד חמוד ולא מזיק, היה בלתי נסבל בימי הסליחות. הוא זימר וסלסל בקול רם יותר מכולם במטרה להרשים את אבינו שבשמים או את מנהל בית הספר או את הראשון מביניהם שיחמיא לו על קולו הערב (אלוהים אף פעם לא היה מחמיא). אני, כאמור, ספרתי את הדקות בכל בוקר כזה עד לסיום התפילה, ובגלל יוסף נוספו לא מעט דקות לספירה שלי. עבורי, די היה בעניין הזה בכדי לייעד אותו להיות הקורבן הראשון שיזלל על ידי הטי-רקס הרצחני. 

אבל למי מכם שמוחים כעת על שהקרבתי את יוסף – אל לכם לדאוג. כל יושבי בית המדרש זכו להירמס תחת רגליהם הענקיות של עדרי הדינוזאורים. הרגע הזה בו קרעו היצורים הקדמונים את קירות בית הספר כאילו היו פיסות קרטון של קופסת גוגואים וחדרו בסערה לתוך אולם התפילה שלנו תוך שהם רומסים בציפורניהם את שולחן הרבנים והמורים (למעשה, בבית הספר בו גדלתי הרבנים היו מורים והמורים היו רבנים. אפילו המורה לספורט נקרא בפינו "הרב") הצליח להפיג לזמן קצר את השעמום שאחז בי. עד היום אני מנסה להיזכר מה עשיתי באותם רגעים של המולה אינסופית וצרחות שבקעו מכל עבר ואינני מצליח. כנראה שתחושת האחריות שהתלוותה להיותי המלהק והבמאי של כל המחזה הנורא והנהדר הזה השכיחה ממני את הצורך למצוא לעצמי תפקיד בעלילה. כל האירוע המבעית והנפלא הזה נמשך עד "עלינו לשבח". בשעת הקידה הטקסית של "אנו כורעים ומשתחווים" היה חומק לו אחרון הדינוזאורים (בדרך כלל היה זה "רפטור" קטן וערמומי), ואני התבוננתי בפליאה מוחלטת בפניהם האדישות של כל אותם חברים ומורים, שכאילו לא חוו בשעה האחרונה במהומת האלוהים ובנחת זרועם של חיות הקודש.

הדינוסאורים (כך היו קרויים בספרים המאובקים אצל סבי), היו גם הראשונים שחילצו אותי גם מתרדמתי הדוגמטית (אז כמובן לא קראתי לזה כך, אבל היום אני יודע שעל אף שמדובר היה בגיל ינקות – היתה זו תרדמה דוגמטית). במה דברים אמורים? מאז גיל 6 פחות או יותר פיתחתי אובססיה בלתי פוסקת לכל חוברת ירחון או ספר שבו הופיעו הענקים הקדמונים. שתיתי מידע על תקופת היורה והקרטיקון, ידעתי כי ה"ברכיוזאורוס" הוא הדינוזאור הגדול ביותר (והתאכזבתי לגלות מאוחר יותר שהתואר נלקח ממנו אל הארגנטינוזאורוס), קראתי בחוברות "נשיונל ג'אוגרפיק" שנחו על המדף בבית סבי על הויכוח הבלתי פוסק שהתנהל באותם ימים בקרב החוקרים, על מאפייני המעטה החיצוני של הדינוזאורים. ותיקי החוקרים סברו כי הדינוזאורים עטו קשקשי זוחלים ואילו הצעירים המרדנים גרסו כי הממצאים החדשים מאששים את העובדה כי הדינוזאורים היו מכוסים למעשה בנוצות. לא פחות. כמובן שצידדתי בדעה הראשונה. דינוזאור שיכנס בשאגה לבית הכנסת עטוי כולו בנוצות יעורר גיחוך בקרב המתפללים. ואני הרי רציתי לעורר פלצות בשולחן הרבנים, ובייחוד אצל יוסף הפייטן המעצבן. 

ובחזרה לענייננו. לא לעולם חוסן, וכל ההתעניינות הבלתי פוסקת הזו בדינוזאורים לא יכלה שלא לבוא ביום מן הימים לידי התנגשות חזיתית עם העולם הדתי בו חייתי. ויום אחד, גם כן פחות או יותר בזמן הזה בשנה, עת הגיעו בבית הכנסת לפרשת בראשית, הבנתי שכל הדינוזאורים האלו בני מליוני השנים – פשוט לא יכולים לדור באותו עולם של התורה הקדושה. ומכיוון שלטאות הענק היו קרובות לליבי לא פחות (ואולי הרבה יותר) מסיפורי בראשית, הבנתי שעליי לישב בין שניהם בטרם אני מוותר על החומש. אלא שהניסיונות לדחוס את תקופת היורה ליום אחד מימי הבריאה, או לגזור על "התנינים הגדולים" מוות בטביעה במבול של נוח – כל אלו נראו לי אכזריים או לא אמינים או גם וגם. נוסף על כך, לא יכולתי להאמין שאלוהים (שבאותה העת דמיינתי אותו כבעל דמיון פורה ותחומי עניין דומים מאוד לשלי) הסתפק באזכור מינימלי ליצורים הנשגבים הללו, בלי לספר אפילו איך העלים אותם לבלי שוב מתחת לפני האדמה. הלכה למעשה היוותה אהבתי לדינוזאורים את גרעין הכפירה הראשון שלי שהלך וצימח לו ענפים וענפי ענפים ברבות הימים. ואף כי כיום כבר אינני מוצא בסוגיית תורה ומדע עניין רב, ובעיני היא מהווה סיבה לא מוצלחת במיוחד לקיצוץ בנטיעות, אני שומר לדינוזאורים חסד נעורים כשותפים ראשונים להתבגרותי הרוחנית.

הקורא עד כאן ישים לב בטח כי הדינוזאורים שבחיי היוו הלכה למעשה את תפקיד המתנגדים התקיפים ביותר לעולם היהודי, רומסי מתפללים, מחללי בתי כנסיות, מעוררי ספקות וסודקי אמונות. ואולם, חג אחד בשנה היו הדינוזאורים שבחיי מכתתים את שיניהם ומכנסים את טופריהם ובאים לחסות תחת צילה של סוכתנו המשפחתית.

אני לא יודע להסביר מדוע – אבל חג הסוכות זכור לי כחג שבו כל אותם דינוזאורים אימתניים וכופרניים היו מתארחים בשמחה בצל סוכתנו.

בסוכות הייתי אוסף את כל צעצועי הדינוזאורים שלי (הסטגוזוארוס בעל הגב המשונן, הברכיוזאורוס ארוך הצוואר, הטי-רקס האמתני, והטריצרטופס המקורנן) וגם את כל אלו ששכנו בדמיוני, והייתי משכנם אצלי בסוכה במעין גן חיות מפלצתי מלגו (והיה זה עוד לפני שנחשפתי לסרט האגדי של שפילברג). מוזר שמצאתי לנכון, כילד, לאסוף את כל מחרחרי הריב הללו, מנתצי קודשי ישראל ואוכלי בשר האדם בעלי השמות הנוכריים בעליל, ולשכן אותם בנחת ובשלווה בצל סוכתי.

ואולי לא היה זה מקרי. שמא כבר אז חשתי (מבלי היכולת לתמלל זאת) ביכולת המופלאה הזו של הסוכה להחזיר אותנו אל תוך העראי, אל תוך הפרא, להכניס מחדש את הפרא לחיינו. כאילו הבנתי מתוך איזה מקום נפשי נסתר כי בכוחה של הסוכה לאפשר מתוך היציאה מקירות הבית הסתומים והאטומים גם משהו מן האנרכי, מן הבראשיתי שאינו מציית בנקל אל החוקים האלה שלנו. שאינו סר אל החומות והגבולות האלה שאנו מציבים לנו כל השנה. אולי הבנתי כבר אז במעמקי התודעה (אולי יכולתי להבין זאת לעומק רק אז – והיום כבר אינני מסוגל) שסוכת הארעי היא ורק היא יכולה לאהוב ולחבק את מה שבלתי אפשרי שיכנס לחיינו הבורגניים, את מה שלא ניתן להכיל אותו מבעד לארבע קירות קונבנציונליים.

וכמה חשוב שתהיה לנו סוכה בחיינו. שיהיה לנו ארעי. מקום ילדי. פרא.

חג שמח.

כתיבת תגובה

ואהבת? שתף/י לרעך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

פוסטים נוספים: